נועה נסעה הביתה מהמשמרת ב־23:30 בדיוק, כשפנסי המאזדה הישנה שלה האירו דמות קטנה שמתנדנדת בשול הכביש. היא בלמה בחריקת צמיגים, וקפצה החוצה אל הקור של פברואר. זה היה חתול, רזה כשלד, מכוסה בוץ, ועל ראשו בקבוק קולה חתוך שלחץ את לחייו. הוא ניסה ללכת, אבל הרגליים האחוריות רעדו. נועה כרעה לידו, והוא השמיע אנקה צרודה.
"מי עשה לך את זה," לחשה, והרימה אותו בעדינות. הוא היה קל כמו שקית רשרוש. היא התקשרה עם יד רועדת.
"אורן, אתה במרפאה? יש פה חתול… הוא בקושי נושם. אני באה."
הדלתות האוטומטיות של המרפאה הווטרינרית בשכונת פלורנטין עוד לא הספיקו להיפתח, ואורן כבר חיכה לה. בתוך דקות הוא והצוות שלו הכניסו את החתול לחדר ניתוח קטן. נועה התיישבה במסדרון, ליד המזנון האוטומטי, ופתחה את אפליקציית הקורסים. היא קראה את אותו משפט בפעם השלישית. מהחדר בקעו דיבורים מהירים, צפצופים, שקט.
כעבור שעתיים יצא אורן, משך את הכפפות והתיישב לידה.
"הוא יצא מזה," אמר בשקט. "אבל איזה ג'יפה הוא עבר. הבקבוק חתך לו את הלחי. רעב, התייבשות. תגידי תודה שעצרת."
נועה שמה את הראש על הכתף שלו, כמו שעשתה מאז גיל ארבע־עשרה. אורן היה השכן מהדלת ממול, בן למשפחה שקטה, שבגיל שש־עשרה התחיל להפחיד ממנה את כל הבריונים שצחקו עליה. עכשיו, סטודנטית שנה שלישית לשפות זרות, היא ידעה: כשאורן אומר "יהיה בסדר" – ככה באמת יהיה.
"אימא תהרוג אותי," מלמלה.
"היא ערה?" שאל אורן. נועה קמה. "אני אשמור עליו הלילה. תבואי מחר."
הבית היה מידרדר. אבא נפטר לפני שלוש שנים, ומאז איריס, אימא שלה, מצאה נחמה רק בתחתית בקבוקי וודקה זולה. נועה נכנסה על קצות האצבעות. איריס שכבה על הספה, רגליים משתלשלות, פחית שיכר ליד היד. היא ניסתה לא לשאוף את הריח.
למחרת, החתול שכב בכלוב עם סדין לבן. פרווה אפורה־ג'ינג'ית התגלתה אחרי שטיפה, ועיניים מכוסות גלדים הביטו על נועה מפוחדות.
"איך קוראים לו?" שאלה.
"בינתיים 'אומלל'," אמר אורן וניקה את האוזניים שלו. "אבל תבחרי את."
נועה בחנה את סימני הפסים שעל מצחו. "ג'ינג'י."
הקשר עם ג'ינג'י נבנה לאט. בהתחלה הוא קפא מכל תנועה יד. אבל נועה באה כל יום, הביאה דגיגים, ישבה ליד הכלוב. כעבור עשרה ימים הוא הסכים לשפשף את הראש בכף היד שלה.
איריס קיבלה אותו באדישות. "אל תצפי ממני להאכיל אותו," אמרה ומילאה את הכוס. ג'ינג'י הסתתר מתחת למיטה. התנועות החדות והריח החריף הבהילו אותו. אבל כשנודה חזרה מהמשלוחים, הוא רץ אל הדלת.
שנתיים חלפו. נועה סיימה את הלימודים, ועבדה כשליחת דואר מהיר על האוטו הישן. יום חמישי אחד היא הגיעה למגדל אלקטרה, למשרדי סטארט־אפ גדול. המזכירה לקחה את המסמכים, ונועה עמדה לצאת, כשדלת זכוכית נפתחה בחבטה.
"אין לי מתרגם! הפגישה בעשרים דקות!" התפרץ גבר בלורית. הוא היה חליפה מחויטת, עיניים כהות, מבט של קפה חמישי באותו בוקר. "את, סליחה – את לא מתרגמת? רואים עלייך."
נועה הביטה במזכירה, ואז בפתק על החולצה שלה – "שליחה". היא חשבה על דירת חדר וחצי, ועל חשבון חשמל באיחור.
"כן. אנגלית, וגם סינית שוטפת."
הגבות של המזכירה עלו. נועה נכנסה לפגישה, תרגמה מול ארבעה סינים וקיבלה את המילה "מבריק" מגיא, המנכ"ל. תוך חודש היא התחילה לעבוד אצלו כעוזרת אישית. חודשיים אחרי – כבר היה יהלום על הקמיצה. גיא היה בן שלושים וחמש, ריחף על טיסות ללונדון, והבטיח לה עולם. והאמת: נועה אהבה את תשומת הלב. את המתנות. את השקט הכלכלי.
שיחות עם אורן הפכו לקצרות. הוא ראה איך עיניה של נועה זרחו, אבל שום דבר לא זרח בחזרה אליו. בערב יום ההולדת העשרים ושמונה שלו, נועה באה ראשונה, כמו תמיד. עוגת גבינה שאפתה, קערת זיתים, אורן ישב מולה במטבח הקטן של הדירה מעל המרפאה.
"אתה מוזר היום," אמרה.
"נועה… יש משהו שאני חייב…"
"גם אני צריכה לדבר," קטעה אותו. "תן לי – גיא הציע לנסוע ללונדון בעוד חודשיים. דירה בסיטי, חוזה עבודה בשבילי. הוא…"
אורן הרגיש את החמצן יוצא מהחדר.
"…הוא אלרגי. לחתולים. וג'ינג'י אסור בטיסה, הלב שלו. אתה יודע."
"איפה ג'ינג'י תמיד?" שאל אורן, וקולו נסדק.
"בדיוק. אימא לא אופציה, וזרים… ג'ינג'י לא נותן לגעת. אורן, אני צריכה שתקח אותו."
הוא הביט בה. בתוך הראש צעק כלום. אבל הוא חייך.
"ברור, נועה. העיקר שתהיי מאושרת."
"ומה רצית להגיד לי?"
"כלום. סתם. המילים נתקעו." הוא קם לשטוף כוס.
בשבועות הבאים, כל מבט של ג'ינג'י היה כמו האשמה שקטה. נועה ארזה, קנתה מזוודה ורודה, חתמה על טפסים. גיא לחץ: "החתול אצל החבר, סגרנו. תפסיקי להתעכב." בלילה, ג'ינג'י קפץ למיטה והניח ראש כבד על חזה. נועה שמעה שוב את המילים של אורן: "העיקר שתהיי מאושרת."
למה זה דקר כל כך?
ביום הטיסה, אורן הגיע לקחת את ג'ינג'י. הכלוב עמד במסדרון. איריס אפילו לא יצאה מהחדר.
"לא נוסעים איתך לשדה," אמר אורן. "ג'ינג'י בלחץ."
נועה התכופפה אל הכלוב. העיניים הצהובות הביטו בה, בלי להבין.
"אני מבטיחה לך…" לחשה, אבל לא ידעה מה היא מבטיחה.
היא יישרה את הגב מול אורן. הוא חיבק אותה, קצר, יבש.
"תשמור עליו," אמרה.
"תמיד," ענה, והדלת נסגרה.
בטרמינל 3, כוסות קפה ריקות נשכחו על השולחן. גיא סימס למישהו, נועה נעצה מבט במסך היציאות. לונדון, 12:20. היא ראתה איך חתול וירטואלי על שומר מסך של ילדה משפשף יד. הרגישה את האצבעות של ג'ינג'י על בגדיה, את הרטיבות באף. את המבט של אורן ברגע שנסגרה הדלת.
"גיא," אמרה, "אני לא עולה."
"מה?" הוא הוריד את הטלפון.
"אני לא יכולה. תבין, הלב שלי פה."
"בגלל חתול? נועה, תפסיקי. טיסה של ארבע שעות –"
"לא בגלל החתול. בגלל מה שהחתול מראה לי." היא הוציאה את הדרכון, הושיטה לו את הטבעת. "תמצא מתרגמת אחרת."
גיא עמד קפוא, פיו פעור. "את טועה –"
"אני יודעת."
היא נכנסה למונית הראשונה בשורה. "לרחוב הרצל 24, פלורנטין," אמרה לנהג, והשעון בטאבלט קפץ 69 שקלים. היא חייכה. "בדיוק."
הדלת של אורן נפתחה. הוא עמד בלי חולצת יציאה, עם ג'ינג'י מסתתר מאחורי הרגל. נועה ראתה את הבלגן בסלון, קערית טונה חצי ריקה, והעיניים שלו – נוצצות, שואלות.
"שכחת משהו?" שאל אורן.
"כן." היא נכנסה פנימה, כרעה אל החתול. "שכחתי להגיד לך מה רציתי להגיד."
"מה?"
היא קמה, הניחה יד על לחיו. "אתה. תמיד אתה. לא נסעתי. אני אוהבת אותך ואת המפלצת הכתומה הזאת, ואין לי שום כוונה לחיות בלעדיכם."
ג'ינג'י יילל קול קטן, ואורן ענה רק אחרי שלוש נשימות. "בדיוק את זה ניסיתי להגיד ביום ההולדת."
נועה צחקה מבעד לדמעות, ואורן חיבק אותה כך שג'ינג'י נלחץ ביניהם, ושאון המזגן מילא את החדר. דרך החלון נשמעו צפורים, ערב שלישי בתל אביב.
