יואב הביט בקערת האוכל. היא עמדה בפינה, בדיוק איפה שהשאיר אותה בבוקר – חתיכות רויאל קנין יבשות, לא נגועות. היום השלישי. החתולה, כתם, שכבה על אדן החלון במשרד הקבלה, מכונסת בתוך עצמה. אוזניה זזו כשיואב קרב, אבל ראשה לא הסתובב. היא בהתה מבעד לחלון, כאילו מישהו עמד שם בגינה הקטנה, מאחורי שיחי הרוזמרין, וקורא לה. יואב העביר אצבע על גבה – הפרווה הייתה חמה ועבה, אבל מתחתיה בלטו צלעות קטנות. צלעות שתמיד כיסה שומן רך. שלוש שנים הוא האכיל אותה, ועכשיו היא הרעיבה את עצמה.
בבית המחסה "מעון לחתול" שבדרום תל אביב, ברחוב לבנדה, היה ריח תמידי של אקונומיקה, אוכל יבש ומשהו וטרינרי. יואב התרגל אליו מזמן. כל בוקר, כשסובב את המפתח בדלת, הריח הזה קיבל את פניו כמו שכנה טורדנית. אבל היום, הריח היה כבד יותר. ואולי זאת הייתה הדממה – אף חתול לא יילל, רק כתם ישבה על החלון.
שלוש שנים. הוא הביא לה פוך משומש, ניקה את האזניים, דאג לחיסונים. במגירה ליד שולחן הקבלה שמר קולר עור אדום, דק וסדוק, שכתם ענדה כשהגיעה. תווית מתכת קטנה עם מספר טלפון כמעט מחוק. יואב מעולם לא ניסה לפענח את הספרות. הוא לא רצה. בן אדם שמפקיר יצור חי לא ראוי לשיחה. את הקולר הוא הסיר באותו ערב, לפני שלוש שנים, וזרק למגירה. אבק כיסה אותו בשכבה אפורה.
הטלפון צלצל בעשר ורבע. אבי, המתנדב הקבוע, הרים. הוא רטן משהו לתוך הזקן, ואז הושיט ליואב. "מישהי על הקו. אומרת שיש לה חתולה אצלנו."
יואב לקח את השפופרת. קול נמוך, בלי תביעה, בלי תירוץ. האישה הציגה את עצמה – אורית – ואמרה שלפני שלוש שנים השאירה חתולה במרפאה הצמודה לבית המחסה. חתולה בשלושה צבעים. קוראים לה כתם.
הקפה בכוס התקרר. יואב שמע כל מילה. אורית דיברה לאט, אפשר היה לשמוע איך היא בוחרת כל הברה. היא אמרה שהיא רוצה לדעת מה קורה עם כתם, ואם אפשר – לקחת אותה הביתה.
שתיקה. יואב נשם עמוק. השאלה יצאה חדה, כמו מספריים על תפר.
"ואיפה היית שלוש שנים? החתולה כאן, על תקן אורחת לא רצויה." קולו היה שטוח, מקצועי, כמו שמקריאים תוצאות בדיקה.
אורית לא התגוננה. רק ביקשה לבוא, אם יואב ירשה. יואב אמר שיחזור אליה וניתק. המסך עוד האיר כחול. אבי נעמד בפתח, מנגב ידיים בבד שמדיף ריח כרוב כבוש. "זאת אותה אחת שהשאירה אותה? עם העיניים האדומות?" יואב משך בכתפיו. הוא לא זכר עיניים אדומות. אולי לא רצה לזכור.
"אל תיתן לה," אבי מלמל מבעד לזקן, וחזר לנקות את הכלובים.
יואב שתה את הקפה הקר. בערב, התקשר לאורית. הקול לא רעד, אבל מיתרי הגרון היו הדוקים. "החתולה אצלנו שלוש שנים. היא במצב טוב, יש לה פינה, יש לה הרגלים. אני לא חושב שנכון להחזיר אותה למישהי שהשאירה אותה בלי מילה."
ארבע שניות של שקט. ואז אורית אמרה: "אני לא הפקרתי אותה."
שתי מילים, בלי זעם. עובדה יבשה. יואב רצה לענות, אבל הגרון נסגר, והוא נאלץ להשתעל. "את לא באת לקחת אותה. זאת הפקרה," אמר לבסוף. אורית לא התווכחה. "אני מבינה," לחשה, וניתקה. יואב שמע את צלילי החיוג עוד דקה ארוכה.
יומיים אחר כך, ינואר הגשום טפטף על חלון הזכוכית. יואב ראה דמות עומדת מעבר לדלת – אישה רזה, מעיל גדול ממידותיה, שרוולים ארוכים מכסים את האצבעות. היא עמדה שם, בכניסה לחצר, בלי לדפוק. פשוט חיכתה. הגשם דפק על גג הרעפים, וריח אספלט רטוב הסתנן פנימה.
כתם זזה. בפעם הראשונה מזה שלושה ימים, היא קפצה מאדן החלון מרצונה, ניגשה אל הדלת והתיישבה. זנבה כרוך סביב רגליה, היא בהתה מבעד לזכוכית החלבית. יואב הצמיד גב אל הקיר, מחכה שהצללית תיעלם. והיא אכן נעלמה, לאט, גבה שחוח.
למחרת בבוקר, מתחת לדלת, מצא יואב מעטפה לבנה. בלי בול, בלי כתובת, רק שמו – "ליואב". האותיות קטנות, בנטייה שמאלה. הריח היה של בושם פרחוני, קלוש כמו לבנדר יבש באמבטיית פשתן. יואב פתח אותה. אצבעותיו רעדו.
בפנים היו שלושה דפים ותצלום.
הראשון: סיכום מאשפוז אונקולוגי באיכילוב, מתוארך לפני שלוש שנים. אבחנה, שלב, פרוטוקול טיפולי. יואב קרא מסמכים רפואיים כל יום, אבל השורות האלה הכו בו כמו סטירת לחי. הדף השני: אישור על סיום טיפול, נסיגה מלאה. רופא מטפל, חותמת המרכז הרפואי.
הדף השלישי היה מכתב בכתב יד.
"השארתי את כתם כי לא ידעתי אם אחזור. כימותרפיה, הקרנות, ניתוח. לא הייתי בבית חצי שנה. לא יכולתי לקחת אותה איתי, ולא יכולתי להשאיר אותה לבד בדירה ריקה. בית המחסה היה המקום היחיד שידעתי שידאגו לה. התקשרתי כל חודש בשנה הראשונה. אמרו לי שהווטרינר אימץ אותה. לא העזתי לבוא עד שלא אהיה בריאה. הבטחתי לה שאחזור."
הצילום היה קטן, שישה על תשעה ס"מ, פינה מקופלת. אישה עם שיער קצרצר, פלומה כהה של צמיחה מחודשת אחרי טיפולים, מחזיקה חתולה בשלושה צבעים. החתולה משפשפת את מצחה בסנטרה, והאישה מצמידה אותה לחזה בשתי ידיים. כמו שמחזיקים דבר שכמעט איבדו.
יואב התיישב על הרצפה, במסדרון. קרא את המכתב פעם נוספת. כתם ניגשה ונשכבה לצידו, חמימה ורכה.
באותו צהריים, חייג יואב. "אורית. בואי. קחי את כתם."
"אתה בטוח?" לחשה.
"כן." המילה הזאת הייתה הקצרה והכבדה ביותר שאמר מזה שלוש שנים.
אורית הגיעה תוך ארבעים דקות. נכנסה בשקט, נעצרה במפתן. אותו מעיל גדול, אך העיניים לא היו מתחננות – היו אסירות תודה, בלי מילה.
כתם ישבה על החלון. כשצעדה אורית פנימה, החתולה הפנתה ראש. לרגע אחד קפאה. ואז קפצה מטה, ניגשה אליה. לא בריצה. פשוט צעדה, כמו שצועדים אל מי שחיכו לו.
יואב שלף מהמגירה את הקולר האדום. העור היה סדוק ורך במקום מסוים. "זה שלה," אמר, והושיט. אורית לקחה אותו, אצבעות דקות התקשו עם האבזם. נקישה קטנה, מדויקת כמו נקודה בסוף משפט ארוך. כתם הדפה את ראשה לתוך פרק כף היד של אורית.
אורית הרימה את החתולה אל חזה, וכתם טמנה את חוטמה בשקע הצוואר, בין עצם הבריח, ועצמה עיניים.
יואב לקח מהשולחן את קערת האוכל – זו עם הסדק בתחתית, של חברת רויאל קנין. שטף אותה, ניגב אותה במגבת, והניח אותה בארון.
"תקני לה קערה נורמלית," אמר מבלי להסתובב. "זאת הייתה זמנית. שלוש שנים זמנית."
אורית הנהנה. הצמידה את כתם בשתי ידיים ויצאה. הדלת נסגרה. במסדרון נשאר ריח גשם ובושם פרחוני נמוג.
יואב ניגש אל אדן החלון הריק, העביר אצבע על קווי המתאר המאובקים של הקולר, ומחק אותם. אחר כך הרכיב משקפיים, הדליק את האור, ופתח את הדלת למבקר הראשון.
