השעה הייתה כמעט ארבע אחר הצהריים כשדלת המרפאה נפתחה בחריקה קלה. נכנסה אישה כבת שישים ושמונה, לבושה בחולצת פשתן לבנה ומכנסיים כהים. היא אחזה בתיק נשיאה מרופד בשתי ידיים, כאילו נשאה משהו שעלול להישבר. מבט אחד בפניה הסגיר לילות שלמים בלי שינה. שקיות עמוקות מתחת לעיניים, עור אפרפר, תנועות איטיות של אדם שמתפקד על אדי דלק.
"דוקטור שאול?" שאלה בשקט.
אני וטרינר כבר שלושים ושתיים שנה. ראיתי כלבים שאכלו גרביים, תוכים שדיכאו, אוגרים עם גידולים. אבל השיחה של יעל גרמה לי להניח את הסטטוסקופ ולהקשיב באמת.
"זאת לונה", אמרה והניחה את תיק הנשיאה על שולחן הבדיקות. "קוראים לה ככה בגלל שהיא אפורה כמו הירח. בעלי המנוח היה קורא לה 'הנסיכה הקטנה של אבא'".
לונה הייתה חתולת רחוב לשעבר. גדולה, פרווה אפורה צפופה, עיניים צהובות שבוחנות את הסביבה באינטליגנציה שקטה. שום סימן למצוקה. אף אוזן לא נרתעה, אישונים בגודל נורמלי.
"אז מה הבעיה?" שאלתי.
"היא מעירה אותי. כל לילה. לא משנה מתי הלכתי לישון. בין שתיים לארבע לפנות בוקר, היא מתחילה. בהתחלה כפה קטנה על הלחי. אם אני מעמידה פני ישנה, היא עוברת למכות רציניות יותר. שלפה לי כבר תלתלים מהשיער. פעם אחת נשכה לי את תנוך האוזן. האוזן! את זה עוד לא ראיתי אצל חתול."
יעל עצרה לרגע, ליטפה את לונה מאחורי האוזן. החתולה עצמה עיניים בהנאה.
"אני קמה מהמיטה, היא נרגעת. אני הולכת לסלון, נשכבת על הספה, והיא נשארת בחדר השינה. קופצת על המיטה. מתיישבת בדיוק על הכרית שלי. ואז היא נרדמת כאילו כלום לא קרה."
"כמה זמן זה נמשך?"
"כמעט חמישה חודשים. בהתחלה חשבתי שזה גיל. היא בת שתים עשרה, אולי דמנציה חתולית. ואז חשבתי שאולי אני… שאולי משהו אצלי. הלכתי לרופא משפחה, הוא נתן לי כדורי שינה. לקחתי שבועיים. ישנתי כמו מתה, והיא הייתה יושבת על החזה שלי וצורחת לי בפרצוף. לא מפסיקה עד שאני קמה."
הסתכלתי על לונה. חתולה שלווה לחלוטין. לב סדיר, נשימה נקייה, חניכיים ורודות, משקל תקין. כלום. בעל חיים בריא לחלוטין.
"אני אקח בדיקות דם מקיפות", אמרתי. "בואי נראה אולי משהו סמוי".
אבל בזמן שלקחתי את הדם מהווריד הקטן בכפה הקדמית, שקעתי במחשבות. חתולים מריחים דברים שאנחנו לא. הם מרגישים שינויים כימיים בגוף הרבה לפני שמכשירים רפואיים מזהים. יש סיפורים על חתולים שישבו על הבטן של בעליהם חודשים לפני שאובחנו עם סרטן המעי הגס.
הסתכלתי שוב על יעל. על החיוורון. על האיטיות.
"תשמעי", אמרתי בזהירות. "אני לא רופא בני אדם. אין לי סמכות להגיד לך מה לעשות. אבל את צריכה להיבדק. ביסודיות. ו… אולי לעשות בדיקת סקר לשד."
שתיקה. ואז היא הנהנה. לאט.
אחרי שהן הלכו, נשארתי במרפאה עד שמונה בערב. לא הצלחתי להשתחרר מהמבט של לונה. חיית רחוב קטנה שאספו מסמטה מאחורי התחנה המרכזית הישנה בכפר סבא, ששרדה המון לפני שמצאה בית חם. חתולים כאלה יודעים.
יעל התקשרה אליי ביום רביעי בבוקר. שמונה וארבעים ושתיים. "דוקטור שאול", אמרה, והקול שלה היה שונה. לא עייף. מופתע. "בעלי היה קורא לך מלאך, אבל אני יודעת שהקרדיט הוא של לונה. מצאו גוש. קטן, התחלתי. הם אומרים שתפסנו את זה ממש בהתחלה".
בדיקות הדם של לונה חזרו תקינות לחלוטין. התקשרתי ליעל לבשר לה, ושמעתי רעש של סירים ברקע.
"היא עדיין מעירה אותך?" שאלתי.
"כבר שבוע שלא. מאז שהלכנו לרופאה שלי. פתאום היא ישנה לידי עד הבוקר. לא נגעה בי. רק מתרפקת. בעלי לא טעה – היא נסיכה אמיתית".
בחודשים שאחרי, יעל הייתה מגיעה פעם בחודש לטיפולי מניעה. לונה הייתה יושבת בשקט בתיק הנשיאה, עוקבת בעיניים אחרי כל תנועה של בעליה. בחודש הרביעי, כשהגיעה עם כובע צבעוני חדש על הראש הקירח, שאלתי אם הכול בסדר. "הכול יהיה בסדר", אמרה. "הרופאה אופטימית".
כשסגרתי את המרפאה באותו ערב, ישבתי עוד קצת עם הקפה שהתקרר. חשבתי על כל הפעמים שאנשים באים עם תלונות על חיות המחמד שלהם. "היא משתוללת בלילה", "הוא נובח סתם", "היא לא מפסיקה ללקק לי את היד". בעלי חיים לא עושים "סתם". הם מדברים בשפה היחידה שיש להם. רק שאנחנו כמעט אף פעם לא באמת מקשיבים.
הטלפון צלצל שוב. שעת לילה מאוחרת. מישהו אחר, בעיה אחרת. סובבתי את השלט על הדלת ועליתי על הקטנוע. לונה כנראה ישנה עכשיו. על הכרית הנכונה.
