החתולה גירשה אותה מהמיטה כל לילה – הווטרינרית נאלמה דום כשגילתה למה

אני וטרינרית. טוב, אולי תופתעו, אבל במרפאה בבאר שבע לא רואים רק חתולים עם דלקות אוזניים. לפעמים מגיעים אליי מקרים שמפרקים את הלב. אבל מה שקרה ביום רביעי האחרון, באמצע יולי, גרם אפילו לי – שמכירה את כל התעלולים של בעלי החיים – להזיל דמעה. ולא מבושה.

ליאת התקשרה אליי ב-11:30 בבוקר. קולה היה צרוד, לא כמו של מעשנת – יותר כמו מישהי שלא הוציאה מילה כבר יממה. "ד"ר דפנה? כן, אני רשומה אלייך… יש לי בעיה עם החתולה. היא לא נותנת לי לישון. כבר שלושה חודשים."

משהו בנימה שלה גרם לי להרגיש שהיא לא סתם עייפה. היא נשמעה מפוחדת.

היא נכנסה למרפאה בדיוק בשעה שתיים. אישה כבת חמישים וחמש, שיער אסוף בקפידה, מעיל פשתן בהיר וסנדלים תואמים. היא החזיקה את תיק הנשיאה בידיים רועדות, כאילו יש בתוכו פורצלן. מאחוריה, החום של הנגב הכה בשמשה.

"זו לונה," היא אמרה, בקושי בקול. "השם יפה, בעלי נתן לה. אבל בלילות… היא פשוט השטן."

הוצאתי בזהירות חתולה אפורה, גדולה, עם פרווה רכה כמו צמר גפן ועיניים ירוקות שקטות. לונה לא התנגדה. היא פשוט ישבה על שולחן הבדיקות והביטה בליאת בלי למצמץ. לא תוקפנות – דאגה. כן, חתולה דואגת. זה היה המבט הכי אנושי שראיתי אי פעם.

"ד"ר, היא קורעת אותי. כל לילה, בשלוש או בארבע, היא מעירה אותי. קודם בעדינות – כף רגל על הלחי. אם אני לא מגיבה, היא מוציאה ציפורניים. נושכת לי את המרפק. מורידה את השמיכה. ולא מרפה, את מבינה? היא לא עוצרת עד שאני קמה, לוקחת כרית ונופלת לספה בסלון. באותו רגע, היא מתיישבת על הכרית שלי וישנה כמו תינוקת."

"שלושה חודשים ככה?"

"כן. בהתחלה חשבתי שאולי היא חולה, איזה עניין הורמונלי. אחר כך ניסיתי כדורי שינה בעצמי. כלום. בעבודה מצב הרוח שלי ברצפה. אני גמורה."

בדקתי את לונה מכל הכיוונים. סטטוסקופ, אוזניים, טפרים, בלוטות. שום דבר. לב חזק, משקל מושלם, עיניים זוהרות. חתולה בריאה לגמרי. אפילו לא פרעוש אחד.

ואז, כשלטפתי לה את הסנטר, האצבע שלי נתקלה במשהו. מתחת לפרווה, על הרצועה של הקולר, היה תלוי חרוז קטן. חרוז עץ זית, עם חריטה דהויה: "עד הפעם הבאה, א.מ."

ליאת ראתה שאני בוחנת את החרוז. היא קפאה. האישונים שלה התרחבו.

"מאיפה זה?" שאלתי.

היא בלעה רוק. "הקולר… הוא שייך לבעלי. הוא קנה את זה לפני שנים. החרוז… הוא הוסיף אותו."

"בעלך…"

"אברהם," היא חתכה, והשפתיים שלה רעדו. "אברהם מת. לפני שלושה חודשים."

הרגשתי איך האוויר במרפאה נהיה כבד.

"אברהם קיבל דום לב," היא המשיכה, בוהה בלונה. "באמצע הלילה. במיטה, לידי. הוא ישן על הצד הימני, ואני בשמאל. לונה תמיד ישנה בינינו. אני התעוררתי מצליל הנחירה שהשתבש. ניסיתי להעיר אותו, אבל… הוא לא חזר. לונה פשוט ישבה על הכרית שלו והביטה בי."

דממה. היד שלי רעדה קלות.

ואז, כמו ברק, האסימון נפל.

"ליאת," אמרתי בשקט, "תביני. לונה לא מנסה להעיף אותך מהמיטה. היא מנסה להציל אותך מהמקום שבו את עלולה… להישאר."

האישה פרצה בבכי. חבקה את החתולה האפורה, שקירבה את ראשה לצוואר שלה. "למה לא סיפרת, לונה? למה?"

שום נשיכה, שום ציפורן. רק גרגור עמוק שמילא את החדר.

הבנתי שצריך לפעול. הצעתי לליאת לעבור בדיקת לב מקיפה – ייתכן שלונה חשה משהו שלא אובחן. היא הנהנה, המומה.

שבוע אחרי, הטלפון צלצל שוב. "ד"ר דפנה," קולה של ליאת היה צלול, כמעט עליז. "הייתי אצל הקרדיולוג. מצאו חסימה קלה – שום דבר דחוף, אבל בדיוק מה שיכול היה להיגמר רע. קיבלתי תרופות ואני מטופלת. ומיטה? החלפתי את כולה, אפילו את הקפיצים. לונה? שוב ישנה על הרגליים שלי, כמו פעם."

חייכתי לעצמי. "אז מה אמרו לך בעבודה?"

"שאני נראית כמו חדשה. אבל את יודעת מה הכי מדהים? אתמול בלילה, לונה לא באה להעיר אותי. היא פשוט נשכבה על הכרית שלי, העיפה זנב והלכה לישון. לראשונה מזה שלושה חודשים, שתינו ישנו שינה רציפה."

אחרי שניתקה, הסתכלתי על לוח השנה. חום יולי התחלף באור סגול של בוקר מוקדם. יש המכנים חתולים "יצורים אנוכיים". אבל באמת – לפעמים הם פשוט שומרי הסף של הלב.