אור הלך הלוך וחזק על רצפת השיש השחורה של לובי מלון "גלי הזהב". ירון צעד פנימה, זרועו שלובה בזו של מיה, צעירה בת עשרים ומשהו עם צחוק מתגלגל ועיניים נוצצות. הוא לחץ את ידה קלות, מבטיח לה ביטחון, מנסה להאמין בעצמו. "ברוכים הבאים, אדוני. איזו סוויטה הזמנתם?" פקיד הקבלה חייך בנימוס. ירון שלף את ארנקו, חושב שהכול מושלם, הרחק מעיניים בוחנות, הרחק מהחיים האחרים.
הלובי שאג בשיחות מלמול, פסנתר ניגן ברכות, וריח וניל עדין נישא באוויר. מיה לחשה, "מכיר אותה?" וירון אפילו לא הביט. בדיוק כשהניח את כרטיס האשראי על הדלפק – הופיעה אישה בשמלת משי בצבע יין, תנוחת גופה זקופה, מבטה קר ונוקב. היהלומים באוזניה הבליחו כמו מחטים. היא התקדמה צעד צעד, וכל שיחה בלובי קפאה. קולה חתך את האוויר: "אני אשתו."
ירון נשאר עומד, ידו מרחפת באוויר. הכול נדם. מיה הרפתה מזרועו, שפתיה רעדו. "אשת… מה?" גמגמה. האישה – שמה מיכל – לא ענתה. מבטה לא זז מירון. היא צעדה קדימה, מכריחה אותו לסגת אל תוך הכיסא הקרוב, כמו על במת תיאטרון. לרגע אחד, חדר המלון המפואר הפך לזירת הוצאה להורג ציבורית, וכל אורח – שותק, נושם עצור.
"חשבת שלא אדע? חשבת שהמפתחות למלון היוקרתי הזה מחקו את השבועות?" מיכל דיברה חרישית, אבל כל מילה נשמעה עד הקצה. מיה הפנתה אל ירון מבט מבועת. "אתה… נשוי?" ירון לא הצליח להפיק הגה. מיכל התקרבה עוד, מביטה בו בעיניים שידעו הכול. "הוא נשוי, יקירתי. לאישה שעמדה לידו בעשר השנים האחרונות. לאישה שגידלה את בנו בזמן שהוא שיקר גם לך."
לחישה עברה בלובי. מלצר קפא עם מגש, פקיד הקבלה הסמיק. מיה לחצה את ידה על פיה, דמעות נקוו בעיניה. "אבל הוא אמר לי…" קולה נשבר. מיכל, לעומתה, חייכה חיוך מריר. "הוא אמר לך שאת אור חייו? גם לי הוא אמר. תראי איפה אני עומדת. תבחרי עכשיו: להמשיך להישרף או לצאת מכאן בכבוד לפני שהוא יהרוס גם אותך."
מיה הסתובבה אל ירון, מחכה שמא יגיד משהו, אך הוא הביט ברצפה, מובס. היא משכה את ידה בחזרה, לפתה את תיקה, ובצעד מהיר יצאה מהדלת המסתובבת. קהל האורחים פינה לה דרך, כמו מפנים מקום למישהי שניצלה.
מיכל נותרה לבד מולו. היא הניחה יד על גב הכיסא שלו, מתקרבת אל אוזנו. קולה ירד ללחישה קטלנית: "הכרטיס שבו שילמת הוא מהחשבון המשותף. החדר שרכשת שולם מכספי הירושה שלי. תראה סביבך, ירון. תראה איך הכול מתפרק." היא הזדקפה לאחור, פונה אל פקיד הקבלה. "הסוויטה מבוטלת. האיש הזה יעזוב עכשיו."
ירון הרים את ראשו לבסוף. "מיכל, תני לי להסביר…" אבל מיכל כבר פנתה אל היציאה. שמלתה נגררה על הרצפה. היא לא מיהרה, לא צעקה, רק הלכה. לרגע נדמה היה שאפילו נברשות הקריסטל כבו קלות לכבודה. דלת המלון נפתחה, ומשב רוח לילה חם נכנס ללובי. איש לא עצר אותה.
ירון נשאר כורע על סף הכיסא, חשוף ומושפל. אורחים החלו ללחוש, לשלוף טלפונים. פקיד הקבלה גלגל לעברו את הארנק. "אני מצטער, אדוני. עליך לעזוב." ירון קם בלי מילה, גופו כשלד. הוא חצה את הלובי, מודע למבטים, והדלת המסתובבת בלעה אותו.
בחוץ, רחובות תל אביב המשיכו לשיר, והים רחש מרחוק. ירון חיפש מבט אחרון, מילה אחרונה – אך לא נותר כלום. מונית חלפה, והוא נותר על המדרכה, מבין שהפינוק הסודי ההוא לא היה סוד, אלא מלכודת שרקמה אשה נבגדת. ומאותו לילה, לא נשמע ממנו עוד.
