ההשפלה בחתונה של הבן שלי
עמדתי בכניסה לגן האירועים ליד נתניה והרגשתי איך הלב שלי שוקע לתוך הבטן. מאה ושמונים איש בפנים, רובם עם תלתלים מושלמים ושעוני יוקרה, ואני… אני עם השמלה הירוקה־כחולה ההיא. אותה השמלה.
קניתי אותה לפני עשרים וחמש שנה, בחנות קטנה ברחוב הרצל בחיפה. עברה איתי את הלידה של יותם, את העלייה לכיתה א' שלו, את טקס סיום התיכון, ועכשיו את החתונה. ארבע פעמים בחיי המסכנה הזאת ראתה אור שמש, והפעם – ביוני המהביל הזה – היא שוב עליי: בד קצת דהוי, תפר אחד שהתחיל להתפרק בצד, וכתם ישן שכל כבסות העולם לא הצליחו להעלים.
מעבר לדלת הזכוכית שמעתי צחוק קל. לא הכרתי אף אחד שם חוץ מיותם, הבן שלי. החתונה הייתה הרעיון של משפחת הכלה. ״הכול עלינו,״ אמרה לי גברת מימון, האמא של יערה, בטלפון. ״את רק תבואי.״ ניתקה לפני שהספקתי להגיד תודה.
אני עובדת באריזה במפעל אבוקדו באבן יהודה כבר שלוש־עשרה שנה. משמרות של שתים־עשרה שעות, הידיים סדוקות מהלימונים ומהקרטונים, והגרוש שלי – יותם היה בן שלוש כשהוא ארז מזוודה ונעלם. מאז, היינו רק שנינו. המשכורת בקושי מכסה שכירות של דירת שני חדרים במושב, עם חלודה בכיור. בחיים לא היה לי כסף לשמלה חדשה. כשסיפרתי על זה ליותם, הוא אמר: ״אמא, אף אחד לא יסתכל על מה שאת לובשת. הם באים בשבילי ובשביל יערה.״ אבל טעיתי. כולם הסתכלו.
ברגע שנכנסתי, שולחן שלם של דודות של יערה השתתק. כפית נפלה למישהו לתוך הצלחת. שמעתי מישהי לוחשת מאחת הפינות: ״זאת האמא של החתן? מה, היא באה באוטובוס מהמושב?״ אישה עם שרשרת פנינים נעצה בי מבט, שפתיה קפואות. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. הרגשתי כמו ציפור פצועה בתוך לול של טווסים.
מצאתי את המקום שלי בשולחן הכבוד, רחוק מכדי לגעת באף אחד, קרוב מספיק כדי לקלוט כל מבט. הבריזה מהים הגיעה בגלים חמים, בוחשים את ריח פריחת ההדרים מהפרדס הסמוך. חיכיתי שהאדמה תיפתח. שלפתי טישו מהתיק – לא בשביל דמעות, בשביל לקפל אותו שוב ושוב. משהו לעשות עם הידיים.
בדיוק אז יערה קמה מהכיסא שלה.
היא התקרבה אליי בין השולחנות, שמלת הכלה הלבנה שלה נוזלת אחריה כמו מפל של אור, שיער אסוף גבוה, עיניים כהות ורציניות. חשבתי שהיא באה להגיד לי משהו בארבע עיניים. אבל היא עצרה לידי, לקחה מיקרופון אלחוטי משולחן הלהקה, והשפתיים שלה נפרשו. ההבעה שלה לא הייתה מרוצה או מתנצלת – היא הייתה עמוקה, רגועה.
״כולם, תסתכלו רגע לכאן,״ היא אמרה, והקול שלה התגלגל ברמקולים מעל שולחנות האורחים והבופה.
האולם קפא. אפילו הברמן בחולצה הלבנה הפסיק למזוג.
״אתם רואים את האישה הזאת?״ היא הניחה יד חמה על הכתף שלי. ״זאת שולמית – אמא של יותם.״
היא עצרה. הסתכלה עליי. על השמלה. על התפר שהתפרק.
״מאז שיותם היה בן שלוש,״ היא המשיכה, ״היא גידלה אותו לבד. אף אחד לא עזר לה. והיא לא קנתה שמלה חדשה עשרים וחמש שנה.״
היא הושיטה אצבע אל הכתם הדהוי בחזה השמלה: ״הכתם הזה? מהלידה שלו. הוא בכה, היא סחטה לו חלב, והכתם נשאר.״ ואז נגעה קלות בתפר הפתוח בשרוול: ״התפר הזה? התפרק ביום הראשון של כיתה א'. יותם נרדם לה על היד, והתפירה לא עמדה בזה.״
קמתי. לא בכוונה. הרגליים פשוט הזדקפו.
״אני רוצה להגיד תודה,״ ירתה אל המיקרופון. ״על הבן שהיא הביאה לעולם. על האיש שהוא הפך להיות. ועל זה שהיא באה – למרות כל המבטים, כל הרכילויות. היא באה עם השמלה היחידה שהיא צריכה.״
היא שמה את המיקרופון על השולחן, התכופפה וליטפה את כף היד שלי. לא נישוק. ליטוף. האצבעות שלה נשארו שנייה מעל היבלות שלי, ואז הסתובבה לאט וחזרה למקום שלה ליד יותם.
דממה. ואז מחא כפיים. קודם מהשולחן של החברים של יותם – הם קמו על הרגליים. אחר כך מלצרית התחילה למחוא כפיים. ואז כל האולם.
הדודה עם הפנינים ישבה עם מבט מקובע בקיר. האישה שקראה לי ״אמא של החתן״ בלחש מחתה את השפתון.
הערב המשיך. חתונה רגילה: חופה, ריקודים, אורז עם צימוקים. אבל כשהסתכלתי במראה הקטנה בשירותים, ההשתקפות שלי בשמלה הירוקה־כחולה נראתה אחרת. לא יפה. לא חדשה. פשוט… לא דהויה.
כשחזרתי הביתה לפנות בוקר, מונית חלפה על פניי ברחוב הריק של המושב. הנהג הוריד חלון: ״גברת, את צריכה טרמפ?״
״לא,״ אמרתי. ״אני ברגל.״
והלכתי. בפינת הרחוב עצרתי, פתחתי את התיק, והוצאתי את הטישו המקופל. פתחתי אותו, ניערתי, והנחתי אותו על ספסל תחנת האוטובוס. השמלה עדיין הדיפה ריח של ים ויסמין. פנס רחוב נצנץ מעליי, ופתיתי הבד הישנים חזרו לרגע לצבע חי – ירוק־כחול כמו בראשית.
