— חמותך החדשה עוד תראה לך את הציפורניים שלה, אז תביני שאני הייתי מלאך — לחשה חנה בטלפון, בקול שנועד לשרוט.
קרן עמדה מול הראי בחדר השינה שלה בפתח תקווה ותקנה את צווארון החולצה. הידיים רעדו קצת. שתים עשרה שנה היא הייתה נשואה לבן של האישה הזאת, ובמשך שתים עשרה שנה למדה איך אדם אחד יכול להפוך אוויר לרעל בלי להרים את הקול אף פעם. חנה לא צעקה. היא הייתה עדינה מדי בשביל זה. היא פעלה באנחות, בהערות אגביות, בשתיקות שנמשכות שנייה אחת יותר מדי. ובנה, גיא, בלע כל מילה שלה כאילו הייתה כתובה על לוחות הברית.
קרן ניתקה בלי להיפרד. הטלפון עוד רטט על השידה כשהיא שמה אותו הפוך, כאילו זה יעזור.
— אמא, אני מוכן! — עידו פרץ מהחדר שלו. בן עשר, פזמקאות על האף, נעל אחת קשורה והשנייה לא. הוא עוד לא ידע כמה חשוב היום הזה בשבילה.
— מעולה, — היא חייכה אליו. — נדב כבר בדרך.
— ההורים שלו באמת גרים במושב? עם בריכה ועם כלבים וכל זה?
— עם בריכה, עם ברביקיו, ונדמה לי גם עם תרנגולות.
עידו שרק בהתפעלות ורץ לבדוק את התיק שלו בפעם השלישית. קרן הביטה שוב בבבואה שלה. ההיריון עוד לא ניכר מתחת לחולצה הרפויה. תשעה שבועות. חיים חדשים. הזדמנות שהיא לא ציפתה לקבל שוב.
הטלפון רטט שוב. היא ידעה מי זה עוד לפני שהסתכלה במסך.
— קרן, זאת אני, — הקול של חנה היה מתוק מדי, כמו סירופ ששפכו על משהו מר. — מה שלומך, מותק?
— בסדר. אנחנו יוצאים.
— לאן זה "יוצאים"?
— להורים של נדב. למושב.
שתיקה. קרן כמעט שמעה את השפתיים נלחצות לקו דק בצד השני של הקו.
— להכיר, כן? את החמות החדשה.
— כן.
— נו נו. את אישה בוגרת, את מחליטה בעצמך. אבל אני במקומך לא הייתי ממהרת. כולן מתוקות בהתחלה. ואחר כך…
— אני צריכה להתארגן.
— רגע. אני רק רוצה להזהיר אותך. את יודעת איך זה. אישה עם ילד מבעל קודם — זה תמיד… את מבינה מה אני אומרת. הם כבר בטח דיברו ביניהם שאת גרושה. עם נטל.
— הבן שלי הוא לא נטל.
— ברור, ברור. אני אומרת מאהבה. פשוט תהיי מוכנה שהאישה הזאת, מירי, אולי תתגלה בדיוק כמוני. כל החמות דומות. זה בדם.
— אני חייבת לזוז.
— תתקשרי אחר כך, תספרי לי. אני רוצה לדעת מה שלום הנכד שלי. ובכלל — מתי אני יכולה לקחת אותו לסופ"ש? עידו ואני כבר מזמן לא…
— אני אחזור אליך, — קרן ניתקה.
הידיים שלה רעדו. כל שיחה עם האישה הזאת נגמרה באותה תחושה — כאילו טבלו אותך במים קרים והחזיקו שם רגע יותר מדי.
הפעמון צלצל. נדב עמד בפתח, גבוה, עם מפתחות הרכב ומבט שהתרכך ברגע שראה אותה. הוא נסע ברנו קפור לבן, מוכתם קצת בבוץ מהטיולים של עידו.
— מוכנים להרפתקה? — הוא הביט בה. — רגע, את חיוורת. מה קרה?
— כלום.
— קרן.
— חנה התקשרה. הזהירה אותי ממך — כלומר, מאמא שלך. אמרה שכל החמות דומות.
נדב עצר, הפנים שלו התקשו לרגע.
— ומה אמרת?
— לא אמרתי כלום. — קרן הסיטה מבט. — אולי במקום מסוים בפנים אני פוחדת שהיא צודקת.
הוא ניגש, הניח את שתי הידיים על הכתפיים שלה.
— תקשיבי לי טוב. אמא שלי היא לא אמא של יורם. המשפחה שלי היא לא המשפחה שהייתה לך. ואם תיסעי לשם עם המחשבה שמחכה לך מלכודת — תמצאי אותה. גם במקום שהיא לא קיימת בו.
— אני מבינה.
— לא, את לא מבינה. שתים עשרה שנה לימדו אותך לא לבטוח. זה לא מתרפא תוך חודש. אני רק מבקש — תני צ'אנס. פשוט תסתכלי ותקשיבי. בלי המסנן הישן.
קרן הנהנה, בלי מילים.
עידו רץ למסדרון עם התיק על הגב, נעליים כבר שתיהן קשורות.
— נוסעים? נוסעים?
— נוסעים, — נדב קרץ אליו. — רק תנאי אחד — אם תתפוס דג יותר גדול משל סבא אלי, אל תתרברב יותר מדי. הוא רגיש.
עידו פרץ בצחוק. קרן הרימה את התיק ויצאה אחריו. בכיס שלה הטלפון רטט שוב. היא לא הסתכלה. היא ידעה שזאת חנה, עוד מנה של רעל ארוז באריזת דאגה.
הנסיעה ארכה כשעה, ברוב הזמן בשקט של כביש מספר שש, עם רדיו נמוך ברקע ומגישה שדיברה על עומסים בקריון. הרכב פנה מהכביש הראשי לדרך עפר, ואז הבית הופיע — קומתיים, מרפסת רחבה, עץ תות עתיק ליד השער וכמה תרנגולות שרצו חופשי בין העצים.
— תרפי את האצבעות, — נדב אמר בלי להסיט מבט מהכביש. — את כל כך לבנה שאני חושש שהן ייפלו.
— מצחיק מאוד.
— אני רציני. אמא שלי חדה מאוד, אבל אם תיכנסי עם פרצוף כזה, היא תחשוב שפגעתי בך במשהו.
הרכב עצר. מתוך הבית יצאה אישה בת חמישים ומשהו — רזה, בשמלת קיץ פשוטה, שיער קצר צבוע חנה. אחריה יצא גבר בגיל דומה, חסון, שזוף.
— הגעתם! — מירי ירדה מהמרפסת. — כבר התחלתי לדאוג.
— אמא, נסענו שעה.
— שעה זה נצח כשמחכים.
היא ניגשה לקרן וחיבקה אותה. סתם ככה. בלי שאלות, בלי בדיקה במבט.
— שלום קרן. אני שמחה לראות אותך. נדב סיפר כל כך הרבה, שכבר מרגיש שאנחנו מכירות מאה שנה.
קרן קפאה לרגע. היא לא ידעה איך להגיב לפשטות כזאת.
— שלום.
— וזה, אם כך, עידו? — מירי פנתה למראה הילד. — איזה בחור רציני. אבנר, בוא תראה איזה אורח יש לנו!
הבעל ניגש והושיט לעידו יד.
— מה קורה, גיבור. יודע לדוג?
— לא ממש, — עידו מלמל, נבוך.
— אז זה בדיוק היום שבו תלמד. יש לנו חכות בסככה, ובבריכה של השכן, מוטי, יש לפעמים ברבורים שנכנסים בטעות. חייבים לצלם את זה.
עידו חייך בפעם הראשונה מאז שיצאו מהבית.
בתוך הבית ריח של עוגת גבינה מהתנור התערבב עם ריח של קפה טורקי שרתח על הכיריים. במטבח היה שקט מלבד רדיו קטן ליד החלון ששידר תוכנית בוקר ישנה. מירי הניחה על השולחן צלחת עם עוגיות מלבידס, ואבנר הביא בירה קרה לנדב.
— שבי, קרן, — מירי הצביעה על כיסא. — תגידי לי, איך את מרגישה? נדב סיפר שאת בהיריון.
קרן הביטה בו בבהלה, אבל הוא הרים כתפיים בחיוך של "כן, סיפרתי, זה טוב".
— בסדר. תשעה שבועות.
— איזה יופי. — מירי הניחה יד על שלה, לא ארוכה מדי, רק רגע. — אם תצטרכי עזרה, אני פה. לא כדי להתערב. פשוט להיות.
המילה "להתערב" נתקעה בקרן כמו אבן. חנה הייתה אומרת בדיוק את המילה הזאת, ואז עושה בדיוק ההפך.
בשעות אחר הצהריים ישבו כולם על המרפסת. אבנר ועידו ירדו לבריכה של השכן עם חכות ודלי. נדב עזר לאביו לתקן משהו במחסן. מירי וקרן נשארו לבד, עם שני כוסות תה צונן על השולחן.
— תשמעי, — אמרה מירי לפתע, בלי הקדמות. — אני יודעת מה זאת חמות קשה. אמא שלי הייתה כזאת. במשך עשרים שנה נשמתי דרך הצינור שהיא הרשתה לי. אני לא רוצה להיות זה בשביל אף אחת. אם מתישהו אני עושה משהו שמזכיר לך את זה — תגידי לי. בפרצוף. אני לא נעלבת בקלות.
קרן הביטה בה ארוכות. משהו במשפט הזה לא היה מתחשב, לא היה מחושב. פשוט אמת, מונחת על השולחן כמו הכוס.
— תודה, — היא אמרה, וזאת הייתה הפעם הראשונה באותו יום שהמילה הזאת יצאה מפיה בלי משקל מאחוריה.
הטלפון של קרן רטט בתיק. היא הוציאה אותו, הביטה במסך. חנה. שוב. הפעם הודעת קול.
היא לחצה השמע, בלי מחשבה, הרמקול פתוח. קול חנה מילא את המרפסת: "קרן, תתקשרי כשאת חוזרת, יש לי דברים שאני צריכה לספר לך על המשפחה הזאת. שמעתי מבת דודה שלי שהאבא ההוא, אבנר, היה בעבר… " ההודעה נקטעה, קרן כיבתה במהירות, הלחיים בערו.
מירי לא זזה. לא שאלה מה זה היה. רק מזגה עוד תה לכוס של קרן ואמרה:
— את יודעת מה ההבדל בין דאגה לבין רעל? דאגה שואלת. רעל כבר יודע את התשובה שהוא רוצה שתשמעי.
באותו רגע נדב יצא מהמחסן עם כתמי שמן על החולצה, וקרא לעידו לבוא לראות משהו. הילד עלה מהבריכה רטוב, עם דג קטן שנתפס בחכה ופנים מוארות כמו שלא היו כבר שנה.
השבוע שאחרי, קרן החליטה שהיא לא תחזור לחנה עם דוח על הביקור. במקום זה היא כתבה הודעה קצרה: "היינו טוב. תודה שדאגת." ולא ענתה על ההודעות הבאות.
חנה לא ויתרה בקלות. היא התקשרה לגיא, לבן שלה, וטענה שקרן "מנתקת אותה מהנכד". גיא, שכבר שנה לא היה נשוי לקרן והיה שקוע בזוגיות חדשה בחיפה, אמר לאמו בקול עייף: "אמא, תני לה לחיות." זו הייתה הפעם הראשונה שהוא לא צידד בה, וחנה טרקה את הטלפון כל כך חזק שהמסך נסדק.
שלושה חודשים אחר כך, כשההיריון כבר בלט מתחת לבגדים, מירי הגיעה לביקור בפתח תקווה עם קופסת עוגיות ורשימה של שמות רופאי נשים מומלצים. היא לא נשארה לישון, לא ביקשה כלום, לא רמזה כלום. פשוט הביאה קפה, ישבה על הספה, ושאלה איך עידו מסתדר בבית הספר.
בערב, אחרי שמירי נסעה, קרן ישבה עם נדב במטבח וכתבה על דף A4 רשימה: מי מוזמן לברית או לבריתה, מי מקבל מפתח לדירה, מי מקבל מפתח ללב. ליד השם של חנה היא כתבה, בלי כעס, רק בבירור: "ביקורים בתיאום מראש. בלי הודעות קוליות. אם יש בעיה — מדברים, לא רומזים."
היא צילמה את הרשימה, שלחה אותה לחנה בהודעת טקסט, בלי הקדמות ובלי התנצלות. חנה לא ענתה באותו ערב. ענתה למחרת, בהודעה קצרה: "הבנתי."
קרן לא חיכתה לתשובה יותר חמה מזו. היא סגרה את הטלפון, הניחה יד על הבטן שהתעגל, והביטה בעידו שישן על הספה עם דג-צעצוע חדש שאבנר שלח לו בדואר, עוד לפני שהתינוק בכלל נולד.
