אני איתי בן־עמי, מורה לחינוך גופני בבית ספר יסודי בעפולה, ובן שלושים ושבע. את הסיפור הזה אני מספר מהצד שלי, כי כולם דיברו על מה שקרה מנקודת המבט שלה — ומעולם לא שאלו אותי למה בכלל הרמתי יד.
רותם לוי היא לא תלמידה שלי. היא בכיתה ה'2, אני מלמד חמישי 1. אני מכיר אותה בעיקר מהמסדרונות, מהרגעים שבהם היא מחכה שהכיתה תתפנה כדי לא להתקל באף אחד עם הכיסא. יש לה ספינה ביפידה, מלידה, והרגליים שלה לא נושאות אותה. זה לא סוד ולא משהו שמדברים עליו בקול, פשוט עובדה שכולם בבית הספר כבר התרגלו אליה כמו שמתרגלים לצבע של הקירות.
בתחילת מאי המחנכת של הכיתה שלה, גברת שרון, תלתה על הלוח בחדר המורים דף עם פרטי הטיול השנתי: מערת הנטיפים בבית שערים, עם ירידה בשביל אבנים לא אחיד, מדרגות ישנות בלי מעקה בכמה קטעים, ואזור עם עתיקות שאי אפשר להגיע אליו בלי לטפס. קראתי את זה תלוי ליד חדר המורים, בין המודעה על יום הספורט לבין הודעה על שביתת עיריית עפולה שדחתה איסוף אשפה בשבוע שעבר. חשבתי על רותם בלי שום סיבה מיוחדת. פשוט חשבתי עליה.
מה שלא כתוב בשום מקום, ומה שאני יודע כי שמעתי במקרה, זה שרותם כבר עברה את זה פעם. בכיתה ד' היה טיול לגן לאומי, ואמא שלה, מעיין, לקחה אותה בנפרד ביום אחר, רק שתיהן, כי בית הספר לא מצא פתרון. רותם חזרה מזה בשקט. לא בכתה, לא התלוננה. פשוט ישבה בהפסקה ליד הגדר עם הכריך שלה ולא סיפרה כלום כשהילדות דיברו על מה שראו שם. אני יודע את זה כי אשתי, שירה, גננת בגן הסמוך, שמעה על זה ממעיין באסיפת הורים.
אז כשראיתי את הדף ההוא על הלוח, לא חשבתי הרבה. הלכתי למשרד המנהלת, גברת אביטל כהן, ואמרתי שאני מוכן לקחת על עצמי את המשימה — לשאת את רותם על הגב, בתרמיל מיוחד שיש לנו במחסן הציוד הימי מהטיולים של החטיבה, כזה שמיועד להעברת ילדים בשטח קשה. השתמשנו בו פעם עם תלמיד שנקע קרסול באמצע מסלול בגלבוע. הוא סוגר בחגורות על החזה ועל המותניים, שוקל בערך שלושה קילו כשהוא ריק.
גברת כהן שאלה אם אני מבין שזה מסלול של שעתיים וחצי, עם עלייה בסוף. אמרתי שאני מבין. היא שאלה אם דיברתי עם מעיין. לא דיברתי, עדיין. פחדתי קצת מהתגובה שלה — אולי היא תגיד שזה מיותר, שזה מביך את רותם, שהיא לא רוצה שהבת שלה תהיה "המקרה המיוחד" של הטיול. יש הורים שמעדיפים בשקט, בלי הצגה. לא ידעתי לאיזה סוג היא שייכת.
בסוף מעיין הגיעה אליי בעצמה, ביום שלישי אחר הצהריים, שבוע וחצי לפני הטיול. עמדתי ליד המחסן ומיינתי חבלים לשיעור הבא. היא לא פתחה בתודה. היא שאלה כמה אני שוקל להרים, אם הגב שלי בסדר, אם אני מבין שזה לא רק ללכת אלא גם לשמור על שיווי משקל בירידות. שאלות של אמא שכבר נכוותה פעם ולא רוצה לתלות תקווה בדבר שיתפרק באמצע הדרך. עניתי על הכול. בסוף היא אמרה משפט אחד: "אם אתה עושה את זה בשביל כתבה בעיתון המקומי, תגיד לי עכשיו ותחסוך לשתינו זמן." הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת. אמרתי לה שאין לי שום כוונה כזאת, שזה פשוט נראה לי מטופש שילדה תשב לבד עם כריך ליד גדר בזמן שכל הכיתה שלה בפנים.
ביום הטיול, ה־14 במאי, היה חם, שרב קליל שבא מהעמק, ואוטובוס הדליה שהסיע אותנו נתקע בפקק קצר ליד הכניסה לבית שערים כי היה שם עוד טיול של בית ספר מקריית טבעון. חיכינו עשרים דקות בשמש. מישהו מהילדים שאל אם רותם תיסע ברכב אחר, ואני עניתי שלא, שהיא הולכת אתנו כמו כולם.
חגרתי את התרמיל, ומעיין עזרה לי להרים את רותם ולחגור אותה, בדקה פעמיים את החגורה על החזה, ואז עוד פעם שלישית. היא לא אמרה כלום, רק מתחה את הרצועה עוד סנטימטר. ראיתי בעיניים שלה משהו שלא הצלחתי לפרש עד שהיא לחשה, לא לי, לרותם: "תחזיקי חזק בכתפיים שלו." רותם לא ענתה במילים. היא פשוט תפסה את שתי הכתפיים שלי כמו שתופסים משהו שכבר בטוח.
באמצע הירידה לאזור המערות, בקטע עם האבנים החלקות, כמעט החלקתי. אבן זזה מתחת לנעל, ולשנייה אחת חשבתי שאני נופל אחורה. תפסתי במעקה החלוד שהיה שם במקרה, ורותם צחקה — לא מבהלה, פשוט צחקה כי זה היה מצחיק לה, התנועה הפתאומית. שאלתי אותה אם היא בסדר. היא אמרה: "כן, את זה בדיוק חיכיתי שיקרה." לא הבנתי בהתחלה מה היא מתכוונת, חשבתי שהיא מתכוונת לכמעט־נפילה. אחר כך הבנתי שהיא מתכוונת לכל זה — להיות שם, בקבוצה, לחוות משהו בלתי צפוי ביחד עם כולם, במקום לשמוע על זה אחר כך.
בסוף המסלול, ליד יציאה מהמערה השנייה, ישבתי על אבן להוריד את התרמיל, והגב שלי כאב כמו אחרי אימון כוח כפול. רותם ירדה, ישבה לידי על הכיסא שהביאו לה בהמתנה, ואמרה תודה. לא "תודה שנשאת אותי". רק "תודה". חשבתי אז שזה משפט קטן בשביל משהו כל כך גדול, אבל אולי זה בדיוק ההפך — אולי המשפט הקטן הוא הדבר הכי גדול שאפשר להגיד.
השבוע שלאחר מכן, ברביעי בבוקר, מעיין הגיעה לבית הספר עם תיקייה ירוקה, מהסוג שקונים בסופר פארם ליד הבית שלה. בפנים היו כל האישורים הרפואיים של רותם, כולל חוות דעת מהמכון לפיזיותרפיה בעפולה שבו היא מטופלת כבר תשע שנים. היא מסרה אותם לגברת כהן, לא בשביל הטיול הזה, שכבר עבר, אלא כדי לבקש בכתב שכל טיול עתידי בבית הספר יתוכנן מראש עם אפשרות נגישות, ושהמידע הזה יעבור למחנכת הכיתה הבאה כשרותם תעלה כיתה. היא לא רצתה שזה יישאר תלוי בכך שמישהו כמוני יקרא דף על לוח מודעות ויחליט בלב שלו. היא רצתה שזה יהיה כתוב, חתום, קבוע — משהו שלא תלוי במזל שיהיה בבית הספר מורה שיתנדב.
גברת כהן חתמה על הטופס באותו יום, ליד המדפסת במזכירות, בזמן שהמזכירה, גברת רבקה, חיכתה להעביר אותו לתיק האישי. שאלתי את מעיין אחר כך למה היא לא ביקשה את זה כבר בכיתה ד'. היא אמרה שאז היא עדיין קיוותה שזה יסתדר מעצמו. עכשיו היא כבר לא סומכת על תקווה — היא סומכת על נייר עם חתימה.
אני עדיין לא המורה של רותם. בעוד שנה, כשהיא תעלה לכיתה ו', יש סיכוי שכן אהיה. אני לא יודע אם היא זוכרת אותי כ"המורה שנשא אותי" או סתם כמורה מהמסדרון. זה לא ממש משנה. מה שכן משנה זה שבתיק שלה, בין הדפים הרפואיים, יש עכשיו טופס ירוק אחד עם חותמת של בית הספר, שאומר שהפעם הבאה שיהיה מסלול לא נגיש — זה כבר לא יהיה תלוי במי שיקרא את הדף בזמן ובמקרה יחליט להרים יד.
