HE

— קטיה? את… היית אמורה לחזור רק ביום שני. רגע קודם לכן הניחה קטיה את המזוודה הרטובה על הרצפה בשקט.

"שחרר את החדר לדשה", הכריזה חמותי, כשהיא מתהלכת בביתי הכפרי כאילו הוא שלה. טעות שלה, שחשבה שאשתוק.

אולם הקבלת פנים זהר באור נרות. שולחנות לבנים מכוסי קטיפה, כוסות קריסטל שנשקפו בהן שלל הצבעים של פרחי

היא רק רצתה לגעת בשמלה לרגע. רק רגע אחד. שמלת ערב אדומה ניצבה תחת אורות הבוטיק כמו חלום מרצד, זוהרת ומלאת הבטחה.

האולם היה מוצף באור זהוב, מוזיקה קלאסית התנגנה ברקע, וכולם חייכו. דליה, חמותי הטרייה, ריחפה בין השולחנות

החתונה שלנו התקיימה באולם אירועים קטן ואינטימי בצפון תל אביב. יותם החזיק את ידי מתחת לחופה, וכשהבטתי

היד שלה הייתה רחוקה סנטימטר בודד מבד המשי האדום, הזוהר תחת אורות הבוטיק כמו כתם של שקיעה בתוך כלוב זכוכית.

— את לא קמה? הקול של האישה המבוגרת חתך את השקט של הרכבת הקלה בתל אביב. שירן פקחה לאט את העיניים.

״את לא מתכוונת לקום?״ הקול של האישה המבוגרת ניקב את הקרון של הרכבת הקלה. יעל פקחה את עיניה באיטיות.

אור הלך הלוך וחזק על רצפת השיש השחורה של לובי מלון "גלי הזהב". ירון צעד פנימה, זרועו שלובה