HE
הבית של אורה ברנר תמיד הריח כמו עבר מפואר. לא ניחוח של אוכל או של חיים, אלא שילוב של פוליש עתיק, בושם
יותם שטיין עמד ליד שער C4 בנתב״ג, עשר דקות לפני העלייה למטוס לסיישל, כשהבחין בליאת יושבת על ספסל מול
איתי חזר מהעבודה מאוחר. כמעט עשר. סתם יום ראשון רגיל בחיפה. בחוץ טפטף גשם דק, כזה שאין לו כוח לרדת באמת
יום שישי, שלוש וחצי. נועה סגרה את דלת התנור, והתכופפה לבדוק שהעוף לא משחים מהר מדי. ריח של כורכום, שום
עמוס הרים את מבטו מהצלחת וחייך לאמא שלו, גאולה. — אמא, אני צריך קצת עזרה עם כסף. שיר חוגגת עשרים ושתיים מחר.
מיכל ישבה בחדר המדרגות של טרמינל 3 בנתב"ג, מחזיקה את יואב הקטן שישן עליה, ופשוט לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
נועה נסעה הביתה מהמשמרת ב־23:30 בדיוק, כשפנסי המאזדה הישנה שלה האירו דמות קטנה שמתנדנדת בשול הכביש.
מירב חזרה מבית החולים באחת-עשרה בלילה. המשמרת שלה התארכה בחמש שעות כי המחליפה לא הגיעה, והיא צעדה ברחוב
יואב הביט בקערת האוכל. היא עמדה בפינה, בדיוק איפה שהשאיר אותה בבוקר – חתיכות רויאל קנין יבשות, לא נגועות.
את השמלה הזאת מצאתי לגמרי במקרה. נכנסתי לחנות קטנה ברחוב אלנבי רק כדי להעביר את הזמן עד שהאוטובוס יגיע.