HE
ננסי לא ציפתה שהערב יסתיים כך — לא במחיאות כפיים, אלא בשקט שקוע שקיבל את כל האולם. האולם היה "
אני שרה בלומנטל, אני בת שלושים ושתיים, ואני גרה בדירת שלושה חדרים ברחוב סוקולוב ברמת גן עם הבנים התאומים
הדלי עם המים המלוכלכים פגע בי לפני שתומר הצליח לרדת מהמדרגות. הנוזל האפרפר נשפך מהפאה, חדר לצווארון הסינר
בבית הקפה "קרמל" בשדרות רוטשילד בתל אביב, בשעה ארבע אחר הצהריים של יום חמישי, מישהו צרח.
ברבע לשלוש בבוקר נועה גבאי שמעה משהו נע מתחת לגופו של שמעון אלבז. לא חריקת מיטה סיעודית ולא רוח חורפית
– את נתת לו מפתח לדירה שלי?! הקול שלי נשבר באמצע המשפט. עמדתי במטבח של אמא, עדיין עם המעיל, התיק נשמט
"תצאי מהאירוע שלי. את מקלקלת לי הכל, שרה." הקול של עידו נשמע חד מעל המוזיקה, והאולם בקיסריה
הבס היכה בגב המקרר כמו פטיש. אורי שגיא, בעל שתי חנויות חומרי בניין בפתח תקווה ובראש העין, עמד על מרפסת
נותרו שבע דקות לרכבת, ודני כבר התחרט שלא עצר את מיכל בזמן. — אמרתי לך, אל תתקרבי אליה! עוד נפספס את הרכבת
בוקר שרב בן השבעה היה סוגר את הפה בחדר האוכל כל ערב בשבע, ואף יועץ שאביו שילם לו לא הצליח לפתוח אותו.