שני קילומטרים של כביש כפרי, מכתש בכביש, והאצבע שלי קפאה על הדלת האחורית של הטרנזיט. השעה היתה ארבע וחצי לפנות בוקר, והגשם ירד כמו מלמעלה שמישהו הפך דלי ענק. אני נהג הצלה של ״מגן דוד אדום״ כבר תשע שנים. ראיתי תאונות אופנוע, יולדות באמצע רחוב טבריה, אפילו פעם חתול שנתקע בתוך פח זיתים. אבל מה שראיתי באותו בוקר בצומת ליד אור יהודה לא היה ברשימת הדברים שמישהו מכין אותך אליהם.

אורות הרכב שלי תפסו דמות קטנה ליד השלט הירוק ״ברוכים הבאים לאור יהודה״. ילד. רטוב עד העצם. הוא לא סימן עם הידיים, לא צעק, פשוט עמד שם כאילו הוא מחכה לאוטובוס בתוך המלחמה הזאת. ואז אני שומע נקישה מתכתית. לא רעם. ירייה. צלצול על הפח של התחנה לידו.

בלמתי. דממה של שנייה. הילד הסתכל עליי מהצד, ופתאום קלטתי מי עומד מולי. זה לא היה סתם ילד עם מבט מבוהל. זה היה דניאל אסרף. הבן היחיד של מוטי אסרף, האיש שמחזיק את הנמל, את אזור התעשייה ואת כל מי שנשם לא נכון באיזור לוד ורמלה. באולפן שישי של קשת קוראים לו ״איל הנדל״ן״. בחדרי חדרים קוראים לו מה שקוראים לו.

לא שאלתי שאלות. פתחתי את הדלת האחורית. ״תעלה,״ אמרתי, והקול שלי נשמע רציני כמו בטיפול נמרץ. הילד נכנס בלי מילה, ונשכב על האלונקה כמו מישהו שלמד מזמן לא לשאול למה. נעל אחת היתה חסרה. על החולצה הלבנה שהיתה שקופה מגשם, כתם אדום נמרח מהכתף עד החגורה.

שלפתי סלולרי. ״אני מתקשר למשטרה.״

״לא.״ קולו היה שקט. אבל זאת היתה פקודה.

״ילד, ירו עליך.״

״אם תתקשר למשטרה, ירו שוב. תסע. סבא שלי גר בקסטל.״

הכל התבהר. סבא של מוטי אסרף, שלמה אסרף, גר בווילה על ההר מעל מבשרת ציון. איש זקן שכבר עשרים שנה לא יורד לעיר. אבל כל פעם שצעיף שחור מופיע ברחוב לוי אשכול בהרצליה, כולם יודעים שהשיחה הראשונה התקיימה אצל שלמה במרפסת.

נסעתי. דרך 1 היתה ריקה. הגשם הכה על הגג כמו אצבעות עצבניות. במראה האחורית ראיתי את דניאל לוחץ יד לצלעות, נושך שפה. ״מה קרה לך?״

״נפלתי.״

״מקטנוע?״

״כן.״

״אתה שקרן גרוע.״

הוא הרים מבט אליי, הראשון שכיוון ישר לעיניים שלי. ״אתה נוהג כמו זקן.״

כמעט צחקתי. ״זאת הדרך שלי להגיד לך להחזיק חזק.״

״אתה מפחד.״

״נכון. פחד שומר עלינו בחיים.״

״אצלנו זה הפוך.״

זה היה המשפט שתקע אותי. ילד בן תשע אומר דבר כזה בטון של גבר בן שישים. בוויז כתבתי ״הקסטל, רחוב הכלניות 14״. דניאל הביט בחלון. ״כשנגיע, תחכה איתי עד שסבא יצא. אל תיסע מהר. הם רואים מהר.״

״מי זה הם?״

״אנשים מהעבודה של אבא.״

״איזה עבודה?״

״זו שצריך להחזיר בה דברים.״

הגענו לשער ירוק. בלי מצלמה, בלי אינטרקום. כלב רועה קווקזי קשור ליד הברז של הצינור. אני עוד חושב אם לצפור, והשער נפתח. בדיוק אז הגיעה השיחה. דניאל הוציא טלפון קטן מכיס הג׳ינס, הקשיב שנייה, והושיט לי אותו. ״אבא שלי רוצה לדבר איתך.״

קול עמוק. בלי שלום, בלי תודה. ״תישאר עם הילד. אל תשאל שאלות. כשאני מגיע, תחכה בחוץ.״

״תגיד בבקשה,״ עניתי בלי לחשוב.

שתיקה. רחש של מנוע ברקע.

״אתה נהג מד״א?״

״כן.״

״תישאר. זה צו שמונה. תראה בחדשות מחר למה.״

ראיתי את האופנועים כעבור ארבע דקות. חמישה. אחריהם האאודי השחורה. מאחור עוד ג׳יפ. מוטי אסרף יצא מהרכב כמו סכין נפתחת. חולצה לבנה בלי מלמלה. בלי מעיל. הוא דפק על החלון שלי פעמיים. הורדתי זגוגית. ״מצבו?״

״שני צלעות סדוקות כנראה. פצע שטחי בכתף. בלי הקאות. בלי אובדן הכרה. הוא ילד חזק.״

מוטי הסתכל עליי כאילו אני דו״ח רפואי שצריך לחתום עליו. ״תודה. עכשיו תשמע אותי. מה שראית הלילה – לא ראית. מה שאמר לך הילד – לא שמעת. אם מישהו שואל – היתה תאונה קלה בכביש 4. הבנת?״

״אני לא רגיל לשקר.״

״אז תתחיל. לילה אחד כזה יציל לך את המשמרת השנתית.״

הוא הוציא מכיס המכנס מעטפה לבנה. עבה. כזאת שיש בה יותר מכסף. יש בה מסר.

לא לקחתי אותה. ״תשמור את הכסף. תעשה לי טובה אחת.״

״מה?״

״תגיד לילד שראה על הכביש נהג שעצר בגשם. לא מפחד. ושתביאו אותו לבית חולים עם צילום חזה. צלעות סדוקות אצל ילד לא חולמות לבד.״

מוטי הביט בי לרגע ארוך. ואז עשה מה שלא ראיתי אצל אנשים מסוגו אף פעם: הוא הוריד את הראש. חצי ס״מ. כשהעלה אותו, המבט שלו כבר היה נעול, בלי אישור, בלי הבטחה. הוא לחש למישהו, והחבר׳ה פתחו לי את השער.

נסעתי הביתה. בשבע בבוקר חיכתה על המדרגה של תחנת מד״א בקריית אונו שקית נייר חומה. בתוכה: חמגשית עוף עם תפוחי אדמה, בקבוק שתייה קרה, ופתק בכתב יד של ילד: ״תודה שנעצרת בגשם. אבא התחיל לצלם אותי לרופא. פעם הבאה אני מזמין אמבולנס אחר.״

וילון אחד נסגר בקומה שנייה כעבור יומיים, כשעברתי מול תחנת המשטרה בלוד. הסתכלתי עליו. ידעתי שמישהו מאחוריו. ידעתי שמישהו רשם גם את המספר של הרכב. לא פחדתי. באותו בוקר, בטופס של מד״א רשמתי ״נוסע פונה לצורך בדיקה, מלווה בגורם משפחתי בכיר״. הקבלה מבית החולים ״אסף הרופא״ על צילום החזה מונחת אצלי במגירה, מתחת לפנקס המשמרות.

חודש אחר כך, בדיוק בראש השנה, הגיעה צנצנת דבש ופתק: ״לנהג שלא שאל שאלות. שנדע ימים שקטים.״

את הצנצנת ההיא לא פתחתי אף פעם. היא עדיין עומדת אצלי, על השיש, ליד הצילום של סבא שלי. בימי גשם חזקים, כשהקשר במכשיר הקשר מתחיל לתקתק ואף אחד לא עונה בקצה השני, אני מסתכל עליה, ואחר כך יוצא למשמרת.