Hazel Tang

השבעה עוד לא נגמרה, והם כבר עמדו בפתח. קארמית נכנסה ראשונה, עקבים נוקשים על הרצפה שההורים שלי ליטשו יחד

התמונה הגיעה רגע לפני שעליתי על המונית. הילדים כבר חגרו חגורות, המזוודות היו בתא המטען, ואני רק רציתי

השעון במטבח תקתק בקול רם מדי. עמדתי שם, ליד השיש, וקרעתי לאט את המעטפה הלבנה שהגיעה הבוקר בדואר רשום.

ביום שבו הקריאו את הצוואה, אמא שלה, רינה, תפסה אותה במרפק במסדרון מחוץ למשרד עורך הדין, בדיוק כמו שתפסה

אף אחד לא עצר ליד הכלב הזקן. זה היה יום אימוץ קהילתי במושב בגליל התחתון, ואנשים התקבצו סביב הגורים השובבים.

המדרכה בערה באוגוסט. ליהי קרסה כמו בובה בלי חוטים, ידה האחת עדיין אצורה על אצבעות התאומים שלה, והשנייה

במשך שתים עשרה שנה, כל החיים של יעל סבבו סביב אמא שלה. כשרבקה לקתה בשבץ שממנו לא באמת התאוששה, יעל לקחה

אני לא מצטערת. אפילו לא טיפה. למרות שאם להיות כנה לגמרי, זה לא קרה ביום אחד, וגם לא בחודש אחד.

אסף זרק לי את המשפט הזה רגע לפני שטרק את הדלת של הדירה שלנו בחיפה. עמדתי שם, בת שלושים, יחפה על הרצפה

באותו בוקר נסעתי עם בעלי גיא לנתב״ג. הוא טס לכנס מקצועי בבאר שבע. כן, זה נשמע מוזר לטוס לבאר שבע, אבל