הוא היה בטוח שהוא הרג אותה במבט.
נגה נסוגה לאחור, כשהאיש הרים מקל מהאדמה והתקדם לעברה בצעדים בטוחים מדי. היא רצתה לברוח, אבל הרגליים סירבו לזוז — כאילו מישהו שם אבנים בנעליים שלה.
***
נגה כהן, בת עשרים ושבע, עובדת בקבלת קהל במרפאה בפתח תקווה. השעות שם משעממות עד כדי כאב — טפסים, תורים, אנשים שצועקים כי חיכו עשרים דקות. אז פעמיים בשבוע, אחרי המשמרת, היא נוסעת לעמותת "בית חם" — מקלט כלבים וחתולים בשולי העיר, ליד המחצבה הישנה. בהתנדבות. בלי שכר, בלי קרדיט.
חברות שלה מהעבודה לא הבינו.
— את מבזבזת ערבים על ניקוי צואה של כלבים משוגעים? — צחקה שירה, עמיתה מהקבלה. — במקום לצאת לבר ברוטשילד.
— את לא מבינה כלום, — ענתה נגה וכיבתה את הטלפון.
היא רצתה כלב משלה כבר שנים. במקלט קיוותה למצוא את זה — את הכלב הנכון, זה שתדע מהמבט הראשון. בשבוע הראשון היא פשוט הכירה את בעלי החיים, ליטפה, האכילה, ניקתה כלובים. ואז שמה לב שהם מסתכלים עליה בצורה מוזרה. לא בתחינה סתמית — במשהו יותר עמוק, כמעט כאילו הם שואלים אותה משהו.
— אפשר לקרוא בעיניים שלהם, — אמרה לה המנהלת, רבקה שוורץ, אישה בת שישים ומשהו עם קול צרוד מסיגריות. — תלמדי לקרוא, ותביני מה הם רוצים.
— לקרוא? מה זאת אומרת?
— תחכי. תביני.
אחרי שבועיים נגה הבינה. כולם רצו אותו דבר: מישהו שלא יעזוב אותם.
ואז, יום אחד, מאחורי המחסן הישן שבו שומרים על ציוד הגינון, היא ראתה כלוב מבודד. בתוכו — פיטבול, שרירי ואפור־חום, שהתנפל על הרשת המחוזקת ברגע שראה אותה. נביחה עמוקה, כמעט גרונית.
— רבקה, למה הוא לבד?
רבקה נאנחה, הביטה בכלב הנובח והשיבה:
— תוקפני מדי. לא נותן לאף אחד להתקרב — לא לאנשים, לא לכלבים אחרים.
— אז אולי לקרוא לו מאלף כלבים? לעבוד איתו?
— אין טעם.
— למה לא?!
— כי הוא אבוד, נגה. אבוד לבדידות ולכלוב עד סוף חייו. ואם יעברו את החוק החדש על כלבים תוקפניים — פשוט ישכיבו אותו.
— ישכיבו?!
— כן. ואני לא חושבת שזה אכזרי כלפיו. להפך — הוא סובל יותר מזה שהוא לא מסוגל לחיות בשלום עם אנשים.
נגה לא האמינה שהיא שומעת את זה ממישהי שאמורה להציל בעלי חיים. השכבה — זו הדרך הקלה. זו כניעה בלי קרב.
— רבקה, אפשר שאני אאכיל אותו? בבקשה.
האישה המבוגרת יישרה את המשקפיים והביטה בסקרנות.
— מה בכלל את מנסה להשיג? הוא אבוד. אי אפשר לחנך מחדש כלב כזה.
— אני אנסה בכל זאת.
— אה, ילדונת. את צעירה. הבעלים הקודם גידל אותו לא כמו שצריך — ואז נטש אותו. את יודעת מה קורה לכלב שהוכה כל חייו ואז ננטש?
נגה הביטה בעיני הפיטבול וקראה שם בדיוק את מה שראתה אצל כל השאר. הוא רוצה שמישהו יישאר.
— את מכירה את הבעלים שלו?
— מכירה. אנשים סיפרו לי. גם סיפרו איך הוא הכה אותו במקל בפעם האחרונה, כי הכלב סירב לפקודה "תפוס" — רצה להשליט אותו על חתולה בהריון.
— זה נורא.
— בדיוק.
— תני לי את הכתובת שלו. אני רוצה לדבר איתו.
— חבל על הזמן. גם אני ניסיתי. גם למשטרה פניתי — כלום. הוא בן אדם רע. עדיף לא להתעסק איתו.
רבקה סירבה לתת לה כתובת, כדי לא לסכן אותה. אבל נגה לא מהסוג שמוותר. את המידע היא השיגה מהמתנדבות האחרות. ואחרי כמה ימים, אספה אומץ ונסעה לשם בעצמה.
היא זיהתה אותו כמעט מיד — גבר כבד גוף, בערך חמישים, עומד בחצר בית משותף ברמת גן וזורק מקל לכלב רועה גרמני צעיר, בן חצי שנה בערך.
— שלום, סליחה שאני מפריעה. אתה ניר אלוני?
הגבר הפנה מבט אליה, בחן אותה מכף רגל ועד ראש.
— נגיד שכן. מה את רוצה?
— אני מתנדבת במקלט "בית חם". הכלב שלך נמצא שם — זה שהיכית ונטשת.
— אז מה?
— למה עשית את זה? הכלבים סומכים עלינו.
— באת ללמד אותי מוסר? תסתלקי מפה לפני שאני משסה אותו עלייך.
נגה הביטה בכלב הצעיר, שכשכש בזנב באושר, בלי מושג מה מחכה לו. ליבה נחמץ.
— אתה חירש? אמרתי תסתלקי! — הוא התקדם לעברה באיום.
היא נסוגה במהירות, בלי לענות. בדרך חזרה למקלט חשבה: גם אם היה מתחרט — לא הייתי מחזירה לו את הכלב.
***
במשך חודש שלם, כל יום, נגה האכילה את הפיטבול המאוכזב מבני אדם. היא לא ידעה שם — אף אחד לא קרא לו בשם.
— איך קוראים לו? — שאלה יום אחד.
— אף אחד לא יודע. שמעתי שהבעלים הקודם קרא לו "האלק". פעם ניסיתי לקרוא לו ככה, והוא כמעט פירק את הכלוב. וגם — זה לא מתאים לו.
"ברור שלא מתאים," חשבה נגה. "איזה האלק. הוא רומיאו."
מאותו יום היא לא קראה לו אחרת. הכלב לא הגיב לשם החדש — אבל גם לא נהם. וזה כשלעצמו היה ניצחון קטן.
— היי, רומיאו. תראה מה הבאתי, — היא חייכה כל פעם מחדש, מגישה חזה עוף מבושל שהביאה מהבית, כי המזון במקלט היה דל. הוא אכל בהנאה, אבל בקושי הראה זאת. כשכוש קל בזנב, ותו לא.
יום אחד היא החליטה להפר את האיסור של רבקה ולפתוח את הדלת. ידעה שהיא מסתכנת, אבל לא יכלה עוד לצפות בו סובל מאחורי הרשת.
— רומיאו, בוא. תרוץ קצת. רק תבטיח שלא תברח רחוק.
הכלב נהם נמוך. הידיים שלה רעדו, אבל היא כפתה על עצמן להירגע ופתחה את המנעול — בקושי, כי איש לא פתח אותו זמן רב. את המזון והמים מגישים דרך חלונית קטנה. גם מנקים דרכה. לא נוח, אבל ככה זה היה — אף עובד לא רצה לקחת סיכון.
היא נסוגה שני צעדים אחורה, וברגע הזה רומיאו זינק קדימה. ישר לעברה.
נגה צרחה, מעדה ונפלה. הכלב יצא מהכלוב במהירות, רץ אליה, השתופף מעליה ונהם.
מן הסתם הייתה מתעלפת מפחד — אלמלא נעצה מבטה בעיניו. "אפשר לקרוא בעיניים," נזכרה במילים של רבקה. ובעיניו היא לא ראתה רצון לפגוע. היא קראה שם משהו אחר: "אני זועם, כן. אבל לא אגע בך."
השקט הזה הציף אותה. היא אפילו חייכה אליו, ודקה אחר כך הוא חזר לבד לכלוב, כאילו לא קרה דבר.
— מה קרה, נגה? את בסדר? — שמעה קול מודאג של רבקה.
— הכל בסדר, אל תדאגי, — חייכה, מתרוממת מהאדמה.
— מה היה פה?!
— שום דבר. מעדתי ונפלתי. בפעם הבאה אזהר.
— ומה זה? — רבקה הצביעה על הדלת הפתוחה חלקית.
— אני סוגרת עכשיו.
נגה ניגשה לכלוב, סגרה אותו, והסתובבה אל רבקה — שעמדה חיוורת, בלי מילים.
— צריך לשמן את זה, נתקע לי, — אמרה נגה בקלילות והלכה לענייניה.
מאותו רגע, בכל יום כשאיש לא הביט, היא הוציאה את רומיאו לטיול קצר בחצר האחורית. והייתה בשמיים.
***
— אלוהים, איך זה קרה?! מה עכשיו נעשה?! — צעקה רבקה כשנגה הגיעה לעבודה.
היא רצה מיד לחצר האחורית. הדלת פרוצה לרווחה. הכלוב ריק. רומיאו ברח.
— אם הוא ינשוך מישהו, ייסגרו אותנו! — רבקה אחזה בראשה.
— הוא לא ינשוך. רומיאו לא כזה, — אמרה נגה, בקול רגוע מדי ביחס למה שהרגישה בפנים.
אתמול בערב היא בכוונה השאירה את הדלת פתוחה, כדי שיוכל לצאת מתי שירצה. סמכה עליו. סמכה. אז למה?
היא הבטיחה לרבקה שתמצא אותו — ויצאה מהמקלט. הליכה עצבנית לתחנת האוטובוס, ומחשבה אחת קופצת בראש: אולי הוא רץ אליו. אל הבעלים הקודם. מוזר, אבל התחושה הזאת לא עזבה.
היא צדקה. כשהתקרבה לבניין ברמת גן, ראתה מיד את גבו של ניר אלוני, מטייל עם הרועה הגרמני הצעיר. ורומיאו שכב במרחק כמה מטרים, מביט בהם בדריכות.
— ולמה חזרת? — לגלג הגבר. — לא צריך אותך. תסתלק.
אבל רומיאו לא זז. רק שכב והביט בבעליו לשעבר. אולי בא להיפרד — כדי להמשיך הלאה צריך לשחרר את העבר.
— טיפש היית, טיפש נשארת. אמרתי לך, תסתלק! מה, לא שומע? מעט הכיתי אותך בילדות. אז נצטרך לחזור על זה…
הוא התקדם לעברו עם המקל ביד, ונגה, נבהלת, צעקה:
— אל תיגע בו! אל תיגע!
ניר עצר לרגע, מופתע לראות עדים, ואז חייך חיוך עקום.
— אז את הבאת אותו הנה. איך לא הבנתי מיד. בואי הנה…
נגה נסוגה באימה. הוא הרים את המקל והתקדם לעברה. היא נתקלה בעצמה, נפלה, וראתה מעליה פרצוף שלא היה בו שום דבר אנושי.
היא כיסתה את הפנים בידיה — ואז שמעה נביחה קורעת. הכלב שלה תפס את יד ניר בשיניים, מושך אותו הרחק ממנה. המקל נפל.
כשהוא שחרר, ניר אחז ביד ולחש:
— ככה, כפוי טובה. אני עוד אלמד אותך צייתנות. רק שאביא אקדח. חכה פה, האלק!
הוא רץ לכניסת הבניין. נגה קפצה על רגליה, חיבקה את רומיאו, אחזה בקולר ומשכה אותו איתה. אלא שהוא סירב לזוז.
— בוא! חייבים לברוח מפה, הוא יהרוג את שנינו!
רומיאו נבח והביט לעבר הכלב הצעיר שישב ליד עץ.
"ברור! איך לא חשבתי על זה!" — נגה טפחה על מצחה ורצה לחטוף גם אותו.
***
עברו שבעה חודשים. תחילה נגה גרה בפחד שניר ימצא אותה. אבל הוא לא ידע איפה היא גרה — בבית קטן בכפר סבא, אצל דודתה. ולמקלט היא לא חזרה — גם מפחד, וגם כי כבר היה לה על מי לדאוג בבית.
עם שני כלבים אי אפשר להשתעמם. רומיאו מצא חבר קבוע, ששמה עידו — על שם השכן שעזר להם להעביר את המזון בימים הראשונים. בכל ערב שלושתם יצאו לטייל ביער הסמוך לכפר.
ואז, יום אחד באוקטובר, שיחת טלפון מרבקה שינתה הכל.
— נגה, תשבי. יש עדכון. ניר אלוני נתפס. שכן שלו הגיש תלונה — הוא היכה כלב אחר, גור, עד שקטע לו את האוזן. הפעם היו עדים. הרבה עדים.
— ומה יהיה?
— תביעה פלילית. ואיסור החזקת בעלי חיים לצמיתות. הוא כבר לא יוכל לגדל אף חיה.
נגה סגרה את הטלפון, ישבה על ספסל העץ במרפסת האחורית, ורומיאו הניח את הראש על ברכיה. בהמשך הרחוב נבח כלב שכנים, ומישהו הדליק את הטלוויזיה מאחורי חלון פתוח — חדשות ערוץ 12, קול חבוט ומוכר.
היא לא חייכה ולא בכתה. פשוט הוציאה מהכיס את הטלפון, פתחה את אתר הרשות הווטרינרית, ומילאה בקשה רשמית: העברת בעלות והגנה חוקית על רומיאו ועל עידו, על שמה, כדי שאף אחד — לא ניר, לא בית משפט עתידי, לא אף רשות — יוכל לתבוע אותם בחזרה.
היא לחצה "שלח". על המסך הופיעה ספרה: 1,200 שקל — עלות הרישום המלא, כולל שבבים, חיסונים ואישור וטרינרי רשמי. היא שילמה מיד, בלי לחשוב פעמיים.
באותו רגע נגה לא חשה כלום מיוחד. רק את המשקל החם של ראשו של רומיאו על הברכיים, ואת עידו שמנסה לדחוף את האף בין שניהם, כי גם הוא רצה תשומת לב.
בעוד שבועיים תגיע לה בדואר תעודה רשמית עם החותמת של משרד החקלאות — מסמך שיאשר, בשחור על גבר: הכלבים האלה שייכים לה. לעולם.
