הייתי בת שמונה כשסבא שלמה הוביל אותי בפעם האחרונה לבית הספר ברחוב הפרחים בחולון. ירד גשם מעורב בשלג, כזה גשם של מרץ, רטוב, שחודר מתחת לצווארון. החזקתי ביד את התיק של האח הגדול שלי – חום, עם פינה קרועה, קשור בחבל כי הרוכסן התקלקל מזמן. בפנים: שתי מחברות משובצות, עיפרון מחודד בסכין קטן וספר לימוד בעברית שמישהו לפניי כבר הדגיש בו חצי מהמשפטים בדיו אדומה.
לא היתה לי ילקוט עם חד-קרן נוצץ כמו לילדות מהבניין ממול. אפילו קלמר לא היה לי – את הצבעונים שמרתי בקופסת גפרורים. וכנראה, מעולם לא עלה בדעתי שצריך להתבייש בזה.
בכיתה היינו עשרים ושישה, ולימדה אותנו אדם אחד – המורה רחל אברג'יל. חשבון, טבע, היסטוריה, ואפילו תנ"ך בימי חמישי כשהרב לא הספיק להגיע מבית הכנסת הסמוך. היה לה קול צרוד מהגיר ומנהג ללכת בין השורות עם סרגל, שבו דפקה על השולחן כשמישהו דיבר יותר מדי. אבל לא היא נשארת לי בזיכרון הכי חזק. נשאר לי דני כהן, הילד מהשורה האחרונה, בן של נהג אוטובוס, שפעם נתן לי חצי מהכריך שלו עם חביתה כשכחתי ארוחת בוקר בבית. אף אחד לא ביקש ממנו. הוא פשוט שבר חתיכה והושיט לי מעל המעבר בין השורות.
המזגן בכיתה שלנו מעולם לא עבד כמו שצריך, אז בחורף ישבנו עם מעילים, והמורה רחל הביאה תרמוס עם תה והגישה כוס לכל מי שהתקרר הכי הרבה. זה לא היה בתוכנית הלימודים. אף אחד לא בדק את זה במבחן. ובכל זאת זה נשאר בי עמוק יותר מנוסחאות לשטח משולש.
חלפו שלושים ושבע שנים. היום אני מנהלת חשבונות בחברת הובלות בפאתי חולון ויש לי בת, נועה, שבשנה הזאת תמלא לה ארבע עשרה. ביום שישי שעבר היא חזרה מבית הספר וזרקה על שולחן המטבח את הטלפון – הדגם האחרון, מתנה מאבא שלה, בעלי לשעבר, שרואה אותה פעם בשבועיים ומפצה על זה במתנות.
– אמא, לכולן יש ילקוטי קיפלינג. רק אני הולכת עם הישן הזה.
– לילקוט הזה שנה, נועה.
– בדיוק. שנה שלמה.
לא צעקתי. הנחתי את המזלג, כי בדיוק אכלנו ארוחת ערב – כריכים עם גבינה צהובה ומלפפון, בדיוק מה שאכלתי כשהייתי ילדה. הסתכלתי עליה וחשבתי על דני כהן, על הכריך עם החביתה, על זה שאני לא זוכרת אף פרצוף של ילד עם ילקוט יקר מאותן שנים, אבל אני זוכרת כל תנועה של מי שחלק איתי ממה שהיה לו.
אמרתי לה אז רק משפט אחד, בלי להרים קול:
– תקני לעצמך את הילקוט הזה מהחסכונות שלך, כשתאספי. אז הוא באמת יהיה שלך.
נועה יצאה נעלבת, דלת החדר שלה נטרקה. לא רצתי אחריה. ישבתי ליד השולחן, סיימתי לשתות את התה שכבר התקרר, והתחלתי לאסוף צלחות.
ההסכם היה כזה: ניקיון הדירה של השכנה, גברת שושנה, במשך חודש, מאתיים שקל לשבוע. אחרי השבוע הראשון נועה חזרה עם השואב אבק שחבט בסף הדלת והודיעה כבר בכניסה שהיא לא הולכת לשם יותר, כי גברת שושנה אמרה לה לשטוף חלונות, וזה לא היה בהסכם. רבנו ליד הכיור, היא עם ספוג ביד, אני עם צלחת שכבר ניגבתי בפעם השלישית.
– היית אמורה לנקות, לא להתווכח על התנאים אחרי שבוע.
– זה לא הוגן.
– החיים לפעמים לא הוגנים.
היא טרקה את הארונית מתחת לכיור עד שהכוסות בפנים רעדו. יומיים היא לא דיברה איתי חוץ מ"לילה טוב" שזרקה בלי חשק. ביום השלישי היא עצמה לקחה את המפתחות של גברת שושנה מהשולחן בכניסה ויצאה בלי מילה. לא שאלתי מה שכנע אותה. אולי זה שהמעטפה עם השכר של השבוע הראשון היתה מונחת במגירה שלה ובפנים היו מאתיים שקל שהרוויחה בעצמה.
שלושה שבועות אחר כך נועה הביאה לי מעטפה עם ארבע מאות שקל. היא זרקה אותה על השולחן, בלי מילה, עם הבעה שאמרה: הנה, אני כבר גדולה, תעזבי אותי. לא הגבתי בציניות. לקחתי את המעטפה, הוספתי משלי שלוש מאות שקל מהמעטפה ל"הוצאות שונות" שאני שומרת במגירת המטבח, ויחד נסענו באוטובוס מספר 1 לקניון עזריאלי.
הילקוט עלה שבע מאות שקל. נועה שילמה בקופה בעצמה, ספרה מטבעות מהארנק, והקופאית חיכתה בסבלנות עד שספרה את העשרה שקלים האחרונים בכסף קטן. ראיתי איך הבת שלי לוקחת את השקית עם הלוגו של החנות ומחבקת אותה אליה חזק יותר מכל דבר שהייתי קונה לה בלחיצת כפתור בטלפון.
בדרך חזרה, באוטובוס שהדיף ריח של מעיל רטוב של איזה קשיש וריח בנזין מהמנוע, נועה הניחה את הראש על החלון ואמרה בשקט, יותר לעצמה מאשר אליי:
– זה מטופש שאני כל כך שמחה בגלל ילקוט.
– זה לא מטופש. זה שלך.
בחוץ ירד גשם אלכסוני של סוף אוקטובר, מטשטש את האורות של החנויות על הזגוגית. נועה ישבה עם השקית על הברכיים, מחבקת אותה בשתי ידיים, ושתקה עד לתחנה שלנו.
