הקרשים במרפסת נאנחו מתחת למשקלי, כשסובבתי בפעם הראשונה את המפתח במנעול, אחרי שסיימתי אצל עורכת הדין. הדלת נפתחה בכוח, ומבפנים נדף ריח של אבק, עיתונים ישנים ושלווה מוזרה כלשהי. עמדתי בפתח ההריסה הזאת, איפשהו בין השדות מעל מצפה רמון, עם מזוודה אחת ובארנק שבו נשארו לי אולי מאה וחמישים שקל. עוד לפני שנה היתה לי דירה בחולון, בעל עם שאיפות וחשבון בנק משותף. עכשיו נשארתי עם כלום. אבי, בעלי לשעבר, פינה את החשבון בגירושין בצורה כזו מתוחכמת שגם עורך הדין שלי רק הרים ידיים. החסכונות המשותפים נעלמו, הדירה היתה רשומה רשמית על שם אמו, ולי נשארה המשכורת שלי כמנהלת חשבונות וחוב על הרכב שלו. שבעים ושמונה אלף שקל שלא נגעתי בהם, אבל הבנק אדיב להזכיר לי אותם כל חודש.
נכנסתי למטבח ומשכתי בתנועה אוטומטית את החוט של הנורה. היא נדלקה. על השולחן, מתחת לשכבת לכלוך, עמד כד חרס, ובתוכו מעטפה. בלי כתובת, לא סגורה. הנייר היה כך ישן שהדיף ריח של מחסן.
בתוכה היה מפתח קשור על חוט ופתק מקופל. פתחתי אותו בעדינות, האותיות רעדו קלות, כתובות ביד אדם מבוגר.
"אם את קוראת את המילים האלה, זה אומר שהבית הזה בחר בדיוק בך. גרנו כאן עם בעלי קרוב לחמישים שנה. אנחנו עוברים לבת שלנו בטורונטו, אבל לא יכולנו למכור את הקירות האלה למי שיהרוס אותם. אם את צריכה התחלה חדשה, תדאגי למקום הזה. בתמורה הוא ידאג לך."
בתחתית המעטפה היו תצלומים. זוג קשישים על ספסל מתחת לעץ שקד. אותה מרפסת שבה עמדתי לפני רגע. העברתי אצבע על התצלום, ולראשונה מזה חודשים משהו בי רעד.
למחרת בשבע בבוקר עמדתי בחצר עם דלי ומטאטא. העשבייה הגיעה לי עד המותן. עוד לא הגיעה השעה שש בערב, כשליד השער עמדה אישה עם שביס משובץ. היא אחזה סל קש שממנו בלט מגבת פשתן.
"חיכיתי לך שלשום. ידעתי שהיום לא תתחמקי יותר."
היא הושיטה לי את הסל לפני שהספקתי להציג את עצמי.
"מרק עוף וקרעפ'לך. בשביל ההתחלה."
"אבל אני בכלל לא…"
"ואם תצטרכי משהו, תדפקי. הבית השלישי אחרי המזח. אני שושנה."
היא הסתובבה והלכה. לפני שהבנתי מה קרה, השכן מהבית ממול תיקן לי את הגדר. אחר כך עוד אחד הביא קרשים מפירוק כלשהו.
ביום רביעי הגיע מכתב מהבנק. התראה לפני הליכים משפטיים, השלישית בתוך חצי שנה. ישבתי בשולחן המטבח והסתכלתי על הסכום. ארבע מאות שקל היה לי לקיום, שבעים ושמונה אלף שקל חוב על ה־BMW שבו אבי נוהג עם החברה החדשה שלו, ובית שבו ברוח חזקה שרק שורק מהסדקים בגג. לרגע רציתי לארוז את המזוודה ולהחזיר את המפתחות לשושנה.
לא החזרתי. בבוקר למחרת טיפסתי על הגג.
לא היה לי מושג מה אני עושה. שושנה שלחה את הבן שלה שיוריד אותי משם לפני שאשבור את הצוואר. הוא התייצב, הביט, ואז הביא סולם ואמר שהקורות בריאות, רק הלטות רקובות ויש להחליף את הרעפים. שאלתי כמה זה עולה. הוא ציין סכום רק על העבודה, והתכווצתי — היה לי אולי בעוד שלושה חודשים, אם לא הייתי אוכלת. אז הוא הציע הסכם: הוא ואחיו יעשו את הגג, ואני במשך שנה אסדר להם דו"חות מע"מ ובקשות לתמיכות חקלאיות. הסכמתי לפני שהוא סיים את המשפט.
כך זה התחיל. חודש אחר כך שושנה דפקה עם סל נוסף והעלתה שהמושב צריך מישהי שתסדר חשבוניות על חלב. שתי חוות, פעם בשבוע, בכסף קטן. אחר כך עוד אחת. ואחר כך גם כתיבת חוזים בשביל ועד המקום. המחשב הנייד הישן שלי התחמם על שולחן המטבח בלילות, כשאחרי יום שלם של שטיפת רצפות הייתי מתיישבת לחשבונאות. את הגג הם עשו בשלושה בשני ימי שבת. את הרעפים האדומים קיבלתי משושנה — הם עמדו לה מתחת לאסם מהתקופה ששיפצו את בית הכנסת. היא אמרה שתיקח בתמורה חמש צנצנות ריבת שקדים כשיבשילו.
בשבת טיפסתי לעלייה. בין הקורות, מתחת לערימת עיתונים ישנים, מצאתי פתח קטן. הפתח הזה התאים למפתח שקיבלתי במעטפה. המנעול נפתח בפעם הראשונה. בפנים עמדה תיבת עץ, ובתוכה — מחברות משובצות, מכתבים ישנים ותיקיית קרטון עם כתובת "המגרש מעבר לפרדס".
את התיקייה הביאתי לאותה עורכת דין. גברת מירב דפדפה במסמכים כעשר דקות טובות, ואז הסירה את המשקפיים והביטה בי מעל המסגרת.
"נו, נו. בגלל זה המוכרים התעקשו למסור לך את המעטפה הזאת בעיכוב."
"מה המגרש הזה?"
"מאחורי האסם. לא רשום בטאבו. הבעלים הקודמים השאירו הצהרה נוטריונית — אם הבעלים החדשה תתגורר כאן לפחות שנה ותשפץ את הבית, הקרקע תעבור אליה. בלי שום משכנתא, חופשי מכל חוב."
"וזה עומד מבחינה חוקית?"
"הם אבטחו את זה כך שיזם נדל"ן ייתקל בקיר" — היא חייכה והושיטה לי את המסמכים לחתימה. "הם רצו להיות בטוחים שהבית ייפול בידי מי שבאמת יקבל אותו, ולא ימכור אותו ברווח מהיר. יהיה בערך דונם וחצי."
יצאתי וישבתי על ספסל, בקור. אנשים זרים שלא פגשתי מעולם השאירו לי ביטחון. לא מתנה — מבחן. שנה. שיפוץ. בלי קיצורי דרך. רציתי לבכות, אבל במקום זה שלפתי את הטלפון וחייגתי לשושנה לשאול איפה אפשר לקנות כאן שתילי שקדים.
באביב עמדו כבר מאה עצים. לא מאה — בהתחלה ארבעים, כי ליותר לא היה לי כסף ולא כוח. חרשתי את הגן בידיים שלי, אחרי שעות העבודה. שושנה נתנה לי את החלק הראשון מהגן שלה, ואני הבטחתי לה כל צנצנת שלישית מהשימורים שלי. את החלק השני קניתי מהכסף של העונה הראשונה — קודם עמדתי עם הסחורה שלי בשוק באשקלון, ואז מישהו לקח את המספר שלי והתקשר מסיטונאות פירות רכים. שאלו כמה אני יכולה לספק. אמרתי שאחזור אליהם בעוד שנה.
ערב אחד חזרתי מהשדה ומצאתי כלב ליד השער. צעיר, זהוב, כחוש כך שהצלעות נראו. הוא שכב על צידו ולא הרים אפילו את הראש, רק הסתכל. נתתי לו שאריות ממרק העוף. הוא נשאר ללילה. ואז לשבוע. שושנה אמרה שמישהו מהנופשים השליך אותו בצד הדרך, ושעליי לתת לו תרופה לטפילים, כי הוא נראה נגוע. טיפלתי בו. הוא קיבל שם — ריקי — ופינה שינה על מגרעת המרפסת. כשבמרץ הגיע פקיד הוצאה לפועל עם מכתב בעניין החוב של אבי, הכלב לא נבח — הוא התקרב ודחף בחוטמו את ידו. הפקיד הסתכל בכלב, בבית, בי עם דלי צבע ביד, ואמר שיחכה שאסיים לצבוע את המרפסת. מילאתי לו בקשה לפריסת תשלומים. נשארו לי ארבעה תשלומים. פרעתי אותם מהכסף על השקדים ועבודת החשבונאות.
באוגוסט הבית היה כבר כמעט שלם. בעלייה חסר חלון אחד, אבל השאר עמד. הרעפים השתקפו בשלוליות אחרי הגשם, ועל המרפסת תליתי כבר בעונה השלישית פלרגוניה. ישבתי על המדרגות ושתיתי קפה, כשליד השער עמד ג'יפ שחור.
המנוע כבה. אבי יצא מהרכב. אותו מעיל, אותו פרצוף של אדם שחושב שהעולם זה הצלחת הפרטית שלו. הוא עמד והביט בבית, בפרדס, בעציצי הפרחים. בי. בכנות, הארשת פניו היתה כאילו ראה רוח רפאים.
"את עשית את כל זה?" הוא הצליח בסוף להוציא מילים.
הבטתי בשורת עצי השקד, בסולם המתוקן המונח על הקיר, בסימני הצבע מתחת לציפורניים. ואז בו.
"עם עזרה."
לרגע חיפש משהו בכיס, בטח סיגריות, אבל התחרט.
"את לא נראית כמו מישהי שאיבדה הכל," הוא העיף לעברי.
עמדתי וניקיתי את המכנסיים. ריקי הרים את הראש והביט באבי בלי עניין מיוחד.
"החוב על הרכב שלך שולם," אמרתי, בלי להסתכל עליו. "התשלומים נגמרו ביולי. אם יש לך עוד עניין איתי, תתקשר למספר החדש. את הישן אני לא משתמשת בו יותר."
הוא עמד עוד רגע, הביט בצמרת העץ, ואז חזר לרכב. הדלת נטרקה, המנוע נהם והוא נסע לאיטו לכיוון הכביש הראשי.
לקחתי את הכוס ונכנסתי פנימה. על השולחן עמד אותו כד חרס שבו מצאתי את המעטפה. רק שעכשיו עמדו בו כלניות טריות. ריקי צעד אחריי והתמתח על מגרעת המרפסת. סגרתי את הדלת על הפין. מחר היה לי חשבונות חלב לסדר, הזמנה של שלושים שתילי שקדים לשלוח, ושיחת טלפון בעניין החלון האחרון הזה.
