חולצה אחר חולצה, דבורה התירה את הקשר של הסל — וכך החליטה שזה היה היום האחרון שבו תכבס בגדים של אנשים אחרים.
— את שומעת מה שאני אומרת או לא?! — קולה של איטה חתך את המסדרון של הדירה עוד לפני שהספיקה לחצות את הדלת. — יש שם ערימה של כביסה מלוכלכת ואת עומדת ובוהה בחלל?
דבורה עמדה במרפסת, מביטה בחום העולה מהאספלט של באר שבע. אוגוסט שם היה ככה: האוויר נראה מוצק, המאווררים סבבו לשווא, ואפילו הכלבים ברחוב ויתרו על נביחות מרוב שמש. היא שמעה את החמות. שמעה כל מילה. רק לא מיהרה להסתובב.
— דבורה! את שומעת אותי?
— שומעת, גברת איטה.
— אז בואי הנה.
החמות עמדה באמצע הסלון, שמנה, מיוזעת, בחלוק שחוק מלא פרחים דהויים שרק היא עוד לבשה. השיער אסוף עקום, הכפכפים בלויים בצדדים. לצידה, על הרצפה, סל פלסטיק גדוש בגדים — בגדים של אחרים, כמובן. בגדים של איטה ושל הבן שלה. איטה מעולם לא כיבסה בגד אחד משלה בחייה. בשביל זה הייתה דבורה.
— קחי — איטה הצביעה על הסל עם הסנטר. — תכבסי הכל. מרסלו הפריד, אני הפרדתי, עוד יש שם דברים משבוע שעבר. היום אני רוצה הכל מוכן.
דבורה הביטה בסל. אחר כך הביטה בחמות. אחר כך חזרה להביט בסל.
— בסדר — אמרה, בלי לשנות טון.
איטה לא ציפתה לשלווה הזאת. היא הייתה רגילה שדבורה מתנצלת, נאנחת, עושה פרצוף של מי שמסכימה אבל בפנים רותחת. פה, שום דבר מזה. רק "בסדר" יבש.
החמות כיווצה את הפנים.
— תראי שאני אבדוק.
— תבדקי.
איטה עוד עשתה סיבוב בדירה — הלכה למטבח, פתחה את המקרר, הנידה בראשה למראה התוכן, הזיזה קופסה ממקום למקום סתם ככה — ונעלמה בחדר של הבן.
מרסלו שכב על ספת המיטה עם הפלאפון ביד. בן שלושים ותשע ושוכב ככה, נראה כמו נער בחופשה.
— מרסלוצ׳י, כבר דיברתי עם דבורה על הכביסה.
— טוב, אמא.
— תשגיח.
— אני משגיח.
הוא אפילו לא הרים עיניים מהמסך. איטה טפחה על כתפו ויצאה מרוצה, כמו מי שביצעה משימה כהלכה.
דבורה הלכה למרפסת השירות, הרימה את מכסה הסל והתחילה להפריד את הפריטים בשלווה. חולצות טי של מרסלו. חולצות מכופתרות של מרסלו. החלוק העצום של איטה, מריח פרפיום זול מעורב במשהו חמצמץ. סדינים שבבירור הגיעו מהבית של המשפחה בשוהם, עם אותו ריח אופייני של כרית ישנה שמאוחסנת.
היא הפרידה הכל בלי כעס. כעס זה כשעדיין יש תקווה שהדברים ישתנו. וכבר מזמן דבורה לא הייתה עם תקווה כזאת.
שלוש שנים. שלוש שנים מכינה מרק עוף לארוחת שישי, מגהצת חולצות, שומעת את איטה מדברת עליה מאחורי הגב — ויודעת שהיא יודעת — ורואה את הבעל מעמיד פנים שכלום מזה לא קורה. שלוש שנים מחכה שמרסלו, יום אחד, יעמוד לצידה. כבעל. כשותף. כמשהו שהוא לא ניתוק.
הוא לא עמד. הוא לא עמד לעמוד.
המכונה התחילה לסחרר. דבורה נשענה על קיר מרפסת השירות, שלפה את הפלאפון מכיס המכנסיים הקצרים. פתחה את השיחה עם לריסה — חברה שמאז מרץ עבדה בצימר באילת ובכל שבוע שלחה תמונה: ים תכלת, שייק קרח, ערסל במרפסת מעץ.
"תבואי" — לריסה כתבה עוד במאי. — "החדר קטן, אבל תשתלבי לך על מזרן מתנפח. הים חמש דקות ברגל."
דבורה ענתה אז: "אראה." התשובה הקלאסית של מישהי שלא הולכת לראות כלום.
רק שעכשיו היא הביטה בתמונה הזאת — המים הצלולים, השמש הנמוכה, כיסאות החוף בשורה — ומשהו בתוכה עשה נקישה. נמוכה. אבל סופית.
המכונה סבבה. בגדים של דבורה. כי רק את שלה היא שמה לכביסה.
בזמן שהמחזור התנהל, היא נכנסה לחדר — זה שחלקה עם מרסלו, אף ש"לחלוק" כבר הייתה מילה מוגזמת, כי בחצי השנה האחרונה השניים חיו יותר כמו שני רהיטים באותו חדר מאשר כמו זוג — ומשכה מתחת למיטה מזוודה קטנה, אדומה, עם גלגלת תקועה. מתנת חתונה מדודה נעמי, שהתעקשה לבחור את הצבע הזה "כי הוא מתאים לאנרגיה שלך".
דבורה פתחה את המזוודה והתחילה לסדר. בלי למהר. בזהירות.
שמלות קלילות שהיא אהבה ומעולם לא העזה ללבוש כי "זו לא הזדמנות". המכנסיים הקצרים עם ההדפס הפרחוני שאיטה פעם קראה להם "וולגריים" מול כולם, ביום ההולדת של האחיין. ספר שכבר שלושה חודשים היא לא הצליחה לסיים, כי בלילה תמיד צץ משהו יותר דחוף — הכלים, הכביסה, השקט שהיה צריך למלא בכל דבר חוץ משיחה. קרם הגנה. אוזניות. מטען.
בחדר הסמוך, איטה אמרה משהו. מרסלו ענה משהו. דבורה לא שמה לב — היא ספרה, בראש, כמה חסכה בקופת חיסכון דיגיטלית של הבנק: אלפיים ושמונה מאות שקלים, נצברים שטר אחר שטר, מהעודף שנשאר מהשוק, מהתפירות שעשתה למען אחרים בלי לספר לאף אחד בבית.
היא סגרה את המזוודה. הרוכסן נסגר בקלות, כאילו גם המטען הרגיש הקלה.
הלכה למטבח, שלפה מהמגירה את המעטפה שבה שמרה את המסמכים — תעודת זהות, ספח, עותק חוזה השכירות שהיה רק על שמה, כי היא זו ששילמה את החודש הראשון לבדה, לפני שלוש שנים, כשמרסלו "היה בלי כסף". שמה הכל בתיק.
המכונה צפצפה, מודיעה על סיום המחזור. דבורה הלכה להביא את הכביסה, תלתה כל פריט על חבל הכביסה בחצר האחורית בשלווה שנראתה כמעט כמו טקס — כאילו נפרדה מהחצר הזאת, מחבל הכביסה הזה, מריח אבקת הכביסה שהתפוגג עם הרוח החמה של באר שבע.
אז הופיעה איטה בפתח המטבח, מייבשת ידיים במגבת מטבח שאפילו לא הייתה שלה.
— מה עם הכביסה של מרסלו? כבר כיבסת?
— לא.
— מה זאת אומרת לא? אמרתי שזה בשביל היום!
— את אמרת. אני לא אמרתי שאעשה.
איטה מצמצה, כאילו המילים הגיעו באיחור למוח.
— מה זאת אומרת?
דבורה תפסה את המזוודה, שכבר עמדה סמוך לדלת, ועברה על פניה בלי למהר.
— כיבסתי את שלי. שלך ושל הבן שלך נמצאים בסל, בדיוק כמו שהיו.
— את משוגעת? את גרה בבית הזה, יש לך חובה—
— אני לא גרה בבית שלך, גברת איטה. אני גרה עם מרסלו. ואת זו שהחלטת לגור איתנו לפני שלוש שנים, "רק לכמה חודשים", זוכרת?
מרסלו הופיע מאחורי אמו, עדיין במכנסי שינה קצרים, עם פרצוף של מי שזה עתה הוצא מתנומה.
— דבי? מה קורה פה?
— אני נוסעת לאילת. ללריסה יש חדר.
— עכשיו? ככה, סתם?
— זה לא סתם, מרסלו. זה שלוש שנים.
איטה שילבה ידיים, פניה האדומות הופכות אדומות עוד יותר.
— זה חוסר כבוד. בבית משפחתי—
— הבית הוא של מרסלו ושלי. את זו שעדיין לא מצאה דירה, מי יודע למה. — דבורה סידרה את רצועת התיק על הכתף. — ואת צודקת בדבר אחד: לכבס בגדים זו אחריות של מי שלובש אותם. מהיום, כל אחד מכבס את שלו. כולל מרסלו.
הוא פתח פה, סגר שוב. לא היה לו מה להגיד, כי מעולם לא אמר כלום — בשלוש שנים.
דבורה יצאה, ירדה במדרגות הבניין הישן ליד שדרות רגר, לקחה מונית לתחנה המרכזית. בדרך, התקשרה למשרד התיווך שניהל את השכירות — החוזה היחיד ששמה האמיתי היה עליו — וקבעה פגישה ליום שני, לטפל בעניין שכבר חשבה עליו חודשים: להוציא את מרסלו מהחוזה ולשים רק את שמה, מאחר והיא זו ששילמה, ולהפוך את החדר הנוסף — זה שאיטה תפסה — למשרד לתפירה, העסק שלה, מה שמעולם לא העזה לקחת ברצינות כי חיה מכבסת את הבגדים של אחרים.
היא הגיעה לאילת יומיים אחר כך. לריסה חיכתה ברציף התחנה המרכזית עם כוס מיץ קר ביד וחיוך עקום.
— חשבתי שתוותרי שוב.
— גם אני חשבתי.
בערב, יושבת על החול עדיין חם, עם רעש הים מכסה כל מחשבה על כביסה מלוכלכת, על סל, על איטה צועקת במסדרון, דבורה קיבלה הודעה ממרסלו: "אנחנו צריכים לדבר על העניין הזה של החוזה."
היא החזירה את הפלאפון לתיק בלי לענות, סיימה את המיץ, ונשארה מביטה באורות סירות הדיג נדלקים, אחד אחד, באופק החשוך.
