אני עובד כמנהל וילות נופש באזור הכנרת כבר שלוש עשרה שנה. ראיתי הרבה דברים – כוסות שבורות, גירושים באמצע חופשה, אנשים ששילמו שמונת אלפים שקל לשבוע ואז עשו על המרפסת על האש ושכחו לכבות את הגחלים. אבל את משפחת אבידר אני זוכר עד היום. ובעיקר את הערב שבו הגברת המבוגרת זרקה מהווילה שני אנשים שסחבו איתם מזוודות קשורות בחבל.
הם הגיעו בצהריים. היא, מיכל אבידר-כהן, התקשרה אליי חודש מראש ושילמה מקדמה של שמונת אלפים שקל לחמשה ימים. היא הזמינה שירות מלא: שף פרטי, ניקיון, ואפילו השכרת שני אופניים חשמליים. היא אמרה שהיא רוצה לאחד בין שתי המשפחות. במייל היה כתוב: "אני רוצה להודות להורים של בעלי, שלפני שנים, כשהתחלתי, מכרו חלקה קטנה כדי שיהיה לי כסף לסטודיו הראשון." באותו זמן כבר היה לה מפעל לעיבוד צמר, עם ארבעים עובדים, שמפיץ לכל הארץ.
כשהם הגיעו, יצאתי לקבל אותם בשער. מיכל ירדה מהרכב ראשונה – אישה דקה בת שלושים וחמש בערך, בג'ינס ונעלי ספורט, עם מטפחת מצוירת בתבליטי רקמה על הצוואר. אחריה בעלה, יואב, גבר גבוה עם עיניים עייפות, ושני אנשים מבוגרים. הוא, מר שמעון, סחב שתי תיקי עור ישנים, היא, גברת רחל, החזיקה בידה קופסת נעליים קשורה בגומייה. בקופסה הזו, כמו שהתברר בהמשך, היו עוגיות בית ופחית ריבה. הם הגיעו ממושב קטן בעמק יזרעאל, סמוך לעפולה. הם לבשו את הבגדים הטובים ביותר שלהם, אבל אפשר היה לראות שהם לא מגיעים לסביבה כזו הרבה – לא במבוכה, אלא בזהירות, כמו אדם שנכנס לחדר עם שטיח לבן ומתלבט אם להוריד נעליים.
אחר כך הגיעה האמא של יואב: גברת אסתר. היא ירדה ממונית, שהבן שלה שילם עבורה, כמו שהבנתי בהמשך. איתה הגיעה הבת שלה, שירה, מהבנות שמסריטות סטוריז באינסטגרם כל הזמן ומגיבות על הכל בסגנון "זה מזעזע, אני לא הייתי לוקחת את זה בחיים". אסתר לבשה שמלת פשתן, שרשרת זהב עם תליון על הצוואר, ותיק ביד שאשתי אמרה שזה לא משהו שקונים בשוק הכרמל. היא עברה לידי מבלי לברך, ונכנסה ישר לווילה.
בדיוק באותו רגע עזרתי למר שמעון להעלות את התיק לסף הדלת. ואז נשמע הקול הזה. לא צרחה, יותר טון ארסי שחותך יותר מצעקה.
"זו התפיסה שלך לחופשה? שאתה גורר אותם לכאן עם הדברים האלה? זה נראה כמו מלבד שירות. שזה יתפנה מכאן מהר, לפני שיתפוס ריח בכל הבית!"
נכנסתי לפנים. אסתר עמדה באמצע הסלון, הספה הלבנה, הקיר השקוף על הכנרת, ובקצה העקב השלימה את התיק של מר שמעון אל הקיר. גברת רחל קפאה, שתי ידיה נתפסות בגומייה של קופסת הנעליים. מר שמעון הזדקר וניסה לחייך. "גברת, אנחנו לא רוצים לעשות בעיות. אנחנו יכולים לנסוע הביתה, באוטובוס לעפולה, ותהיה שלווה." מיכל עמדה בצד. הדם נעלם מפניה – לא מבושה, יותר מעייפות. כאילו חוותה את זה הרבה פעמים.
יואב עשה שני צעדים. "אמא, את מגזימה. אלה ההורים של אשתי."
"ההורים," חזרה אסתר בחיוך. "אתה בעצמך רואה איך הם נראים. אנחנו לא נכנסים כאן. מיכל, תסעי איתם למלונית איזו. בטבריה יש הרבה צימרים זולים, שם יהיה להם יותר טוב. בין שלהם."
שירה גיחכה והמשיכה לצלם את הנוף. "העיקר שהם לא יכנסו לי לפריים. יש לי פה שיווק עם חנות הכורסאות ההיא, שלא יראה כמו חצר של סבתא."
יואב הביט בידיים של מר שמעון. היו סדוקות, עם קווים שחורים מעבודה. ואז זה הגיע. הוא אמר: "הידיים האלה פרנסו אותך עשר שנים, אמא, מבלי שידעת. אז תתאפסי, או שתעזבי."
שירה הניחה את הטלפון. "אתה מתכוון להשפיל את אמא שלך בשביל האנשים האלה?"
"האנשים האלה הם המשפחה שלי. והווילה הזו? אני לא שילמתי עליה. מיכל שילמה. בדיוק כמו הדירה שלך בתל אביב, החופשה שלך בקרואטיה, ושרשראות הזהב שאת לובשת. כל מה שאתם מתהדרים בו פה, זו העבודה שלה. לא שלי, לא שלך, לא של אמא. שלה."
אסתר הרימה את הסנטר. "אז יילכו כולם. אני ושירה נישאר כאן. לפחות נצלם בשלווה בלי הרקע ההאנאצ'י המעוכב הזה."
מיכל הביטה ביואב. הוא הנהן. בלי מילה הוא לקח את התיקים של מר שמעון וגברת רחל. מיכל ניגשה אליי לכניסה. דיברה בשלווה, בלחישה כמעט. "אתה המנהל, כן? ההסכם רשום על שמי. אני רוצה לבטל את כל השירותים. השף, הניקיון, האופניים, הכל. ושני הגברות האלה, תוציא אותן מכאן, בבקשה. בתוך עשר דקות. אל תחזיר כסף."
התקשרתי לקולגה מהתחזוקה ומהאבטחה. בתוך עשר דקות עמד לפני הווילה ואן לבן עם לוגו החברה, ואני דפקתי על דלת הסלון.
אסתר רק פתחה בקבוק פרוסקו. מזגה כוס לשירה. "לבסוף שלווה," אמרה. נכנסתי ואמרתי: "ערב טוב. אני צריך לבקש מכן לארוז ולעזוב את המקום. הבעלים ביטלה את השכירות."
אסתר פרצה בצחוק. "הבן שלי שילם על זה, צעיר. תחייב עוד לילה ולא תעשה בלבולים."
שלפתי את המסוף. "תנסי לשלם. אם הכרטיס יעבור, תוכלו להישאר."
היא שלפה כרטיס מהתיק. הצמידה. נדחה. עוד פעם. נדחה. פעם שלישית. שירה הלבינה, הניחה את הכוס. "זו איזו תקלה," אמרה. "אמא, תנסי כרטיס אחר." לא היה לה אחר.
"ההזמנה רשומה על שם מיכל אבידר-כהן," אמרתי. "היא כיסתה את כל ההוצאות ולפני חמש דקות ביטלה את ההרשאה לשהייה. אתן חייבות לעזוב את הווילה בתוך עשר דקות, או שאני מתקשר למשטרה."
שירה תפסה את הטלפון והתחילה לחייג. שבע פעמים התקשרה ליואב. אחר כך למיכל. אף אחד לא ענה.
בחוץ, בדרך, מיכל כבר עזרה למר שמעון להיכנס לרכב. יואב העמיס את המזוודות. הם נסעו לכיוון עפולה. באותו רגע עדיין לא ידעתי שבמקום לנסוע הביתה למושב, הם ייסעו לצימר בצפון, שמיכל הזמינה עשרים דקות קודם, ושם יעברו שבוע בבקתה על גדת נחל עם ג'קוזי פרטי ומרתף יין. את זה גיליתי מאוחר יותר, מסיפור של מכרה שלהם.
אנחנו בינתיים היינו צריכים להוציא את שתי הנשים מהמקום. הן סירבו לצאת. התקשרתי לקולגה והתמקמתי בדלת. "יש לכן עשר דקות. צער." אסתר התחילה לצעוק שהיא תתבע אותי, שהבן שלה יסדר את זה. בסוף היא תפסה מזוודה ורצה בחוץ בחלוק קל. שירה אחריה, בפיג'מת משי ונעלי בית. בחוץ טפטף גשם, מהכנרת נשבה קרירות. רק מאוחר יותר הבינו שלא רק שאין להן מקום לינה, אלא שגם הרכב שיואב השאיל להן היה רשום על שם החברה של מיכל, והיא חסמה אותו.
נתתי להן מספר למונית מקומית. אף אחד לא הגיע, כי באזור בחצות חורפית מתה העיר. בסוף הן נסעו עם נהג הטנדר שהעביר ירקות למסעדה המקומית. מאחור, על הפתח, בין תיבות של פלפלים. שילמו לו שטר של מאה שקל שאסתר מצאה בתיק.
באותו ערב כתבתי הודעה למיכל: "שתי הגברות עזבו את המקום. תודה על העדכון לגבי הביטול. לילה טוב."
היא ענתה: "תודה, מר לוי. אני מתנצלת על הסצנה ההיא."
כך גיליתי שהיא זכרה את שמי. זה לא קורה הרבה.
שלושה ימים חשבתי שזה נגמר. אבל אז הגיע יום שני. קולגה מהקבלה הראה לי כתבה בוואלה חדשות: "המשטרה האשימה אישה מחיפה בהונאה. הבטיחה תשואה של 25% בחודש." בתמונה הייתה אסתר. הזהרתי אותה מיד. לפי הכתבה, היא שכנעה מכרות, חברות לעבודה, חברות מבית הספר, להפקיד אצלה חסכונות. היא טענה שהיא משקיעה בנדל"ן יוקרתי באזור הכנרת ושמשפחתה מחזיקה דירות נופש. לכן היא שכרה את הווילה הזו – כדי להציג למשקיעות הפוטנציאליות איך חייה נראים. באותו שבוע סוף היא תכננה להביא שש משקיעות חדשות. להציג להן את הבית, חדרי השינה, המרפסת עם הנוף. ובדיוק בשביל זה אסור היה לשני "האנשים מהמושב עם קופסת הנעליים" להיות שם. הפריע לה שזה יקלקל את תדמית היוקרה.
אחרי בערך שבועיים פגשתי בחניה מול המשרד שלנו את יואב. הוא הגיע לקחת כמה חפצים שנותרו בחדר הטכני. הזהרתי אותו והוא ניגש אליי. "מר לוי, אתה כבר קראת, כנראה."
"קראתי. אני מצטער."
"אין על מה. אשתי חסמה לה את הכרטיס, וזה היה הראשון. ואז הכל קרס. לאמא היו חובות של יותר ממיליון וחצי שקל לאנשים שונים. מיכל נתנה לבדוק את החשבונות וגילתה שאמא משכה כספים מהכרטיס העסקי שלנו. כרטיס שאני נתתי לה, כי חשבתי שהיא רוכשת רק קניות בבוקר. וגם שהיא השתמשה בכספים הללו כהוכחה שיש לה משפחה מבוססת, ובגלל זה כל אותן נשים האמינו לה."
"ומה יהיה בהמשך?"
"מיכל הגישה תלונה במשטרה. לא עליה כנאשמת, אלא כניזוקה, עם ראיות. אני מסרתי לה כל מה שהיה לי. אני לא עונה לה בטלפון יותר. אתמול לקחו אותה מהבית, אבל זה שוחרר בערבות. היא גרה עכשיו עם שירה בשכירות באזור חיפה. שירה הייתה צריכה להחזיר את כל מה שפרסמה ברשתות, ולשלם קנס. אני התחלתי ללכת לפסיכולוג. ומיכל? היא לקחה את ההורים שלה לטיול. עכשיו הם מתכננים קולקציית שטיחים חדשה. אנחנו ממשיכים, רק בלעדיהן."
שאלתי אם קשה לא לענות לאמא. יואב חייך ואמר: "פעם נתתי לה להתקרב יותר מדי, וכמעט זה הרס את האדם שאני אוהב. לא עוד. גבולות אינם עונש. הם חגורות הצלה."
התמונה האחרונה שנשארה לי בזכרון היא ממרכז מסחרי בעפולה. היה זה כחצי שנה אחר כך, לפני חנוכה. הלכתי לקנות מתנות, ובמחלקת הנעליים הבחנתי בבחורה צעירה מעבר לדוכן. היא לבשה סינר שחור, תג שם, ומכרה נעליים. ברגע הראשון לא הזהרתי אותה, אבל אז היא פנתה לכיווני. שירה. השיער קשור מאחור, בלי מייקאפ. היא חייכה ללקוחה, מסרה לה קופסה במידה שלושים ושמונה ואיחלה יום נעים. קצת יותר רחוק, בבית קפה, ישבה אישה מבוגרת וקראה עיתון. על השולחן לפניה כוס מים. ידעתי שזו אסתר, אבל לא ניגשתי אליה. רק הבחנתי בה עוברת על מודעות דרושים, מעבירה עיפרון שורה אחר שורה.
בסוף המשמרת, כשסגרתי את המשרד, שמתי לב שעל השולחן מונחת קופסת שוקולד. לידה כרטיס קטן בכתב יד: "למנהל שאז לא הבחין בין אנשים לפי המזוודות שלהם. תודה. מיכל ויואב." ותאריך שבו נכתב.
נעלתי את המשרד, שמתי את קופסת השוקולד בתיק, ויצאתי למרפסת. הכנרת הייתה שלווה, בלי אדווה אחת. לא נשמעה שום צעקה, לא צלצול כוסות עם פרוסקו. רק הכרטיס בכיס וטעם השוקולד שהרשיתי לעצמי באותו ערב.
