"תצאי מהאירוע שלי. את מקלקלת לי הכל, שרה."
הקול של עידו נשמע חד מעל המוזיקה, והאולם בקיסריה, עם האורות הלבנים שהשתלשלו מהתקרה, השתתק לרגע. לידו עמדה נועה, הדוגמנית שהביא מהעבודה החדשה שלה, ועל השפתיים שלה ריחף חיוך שלא השתדל אפילו להסתיר את הזדון. "תגידי לה, עידו. תגידי לה שהכסף הזה כבר לא שלה."
שרה, שבעים ואחת, עמדה עם כוס פרוסקו שלא גמרה לשתות ביד, ולבשה את החצאית הכחולה שתפרה לעצמה לפני שלוש שנים לחתונה של בן דוד. היא לא ענתה. היא הניחה את הכוס על המפה הלבנה, בשקט, כאילו הדבר היחיד שחשוב כרגע הוא שהכוס לא תפיל רבב על הבד.
לפני שמונה חודשים היא עברה לדירה הקטנה ברחוב בן יהודה בנתניה, אחרי שעידו — הבן היחיד שלה — "שאל" ממנה שלוש מאות ושמונים אלף שקל "להשקעה בטוחה בנדל"ן". היא חתמה. היא חתמה כי הוא הבן שלה, וכי אחרי שבעלה נפטר היא פחדה יותר מכל דבר אחר מלהישאר לבד בעולם הזה. הכסף היה החיסכון של שלושים ושתיים שנות עבודה כגננת בגן "אורנים" בכפר סבא.
ההשקעה בטוחה הזו הייתה בעצם דירה בפתח תקווה שנרשמה על שם נועה. שרה גילתה את זה רק לפני חודש, כשהגיע מכתב מעורך דין בטעות לתיבת הדואר הישנה שלה, לפני שהעבירו את הכתובת.
"אני לא מקלקלת לך כלום, עידו," אמרה שרה, בלי להרים את הקול. "באתי לברך אתכם על האירוסין."
"אז תברכי ותסתלקי," אמרה נועה, ומיששה את הטבעת על האצבע שלה, יהלום שבטח עלה יותר ממה שעובד שרה בגן במשך שנה שלמה. "זקנה, אין לך פה מה לעשות יותר. הכסף שלך שלנו עכשיו."
שרה הסתכלה בבנה. באיזה רגע, היא חשבה, הפנים האלה הפכו לפנים של מישהו שהיא לא מכירה. היא לא בכתה. היא הפנתה את גבה, קמה והלכה לאורך השביל שמוביל מהאולם המוזהב, בין השולחנות המעוטרים בפרחי חמנייה, בין המלצרים שנשאו מגשים עם קרואסונים ממולאים, בין האורחים שהחליפו מבטים נבוכים — והלכה. לבד.
אבל מה שהציפה את עיניה כשהיא יצאה אל חניון המלון, אל האוויר הקריר של אוקטובר, לא היו דמעות.
היה חיוך.
שלוש שעות אחר כך היא ישבה בבר קטן ברחוב דיזנגוף, מהסוג שמגישים שם ויסקי בכוסות קריסטל אמיתיים ולא מצפים שאישה בגילה תיכנס לשם לבדה. על השולחן לפניה — כוס גלנפידיך בת שתים עשרה שנים, בלתי נגועה כמעט, והטלפון שלה, הסֶקְרֶן 20 הישן שהיא מחליפה כבר שנתיים כי "למה לקנות חדש". האישה השבורה שנכנסה לאולם לפני שעות נעלמה. מי שישבה כאן הייתה אחרת לחלוטין — גבה זקוף, מבט חד, אצבעות שלא רעדו.
היא חייגה.
"רונית. זאת שרה." היא עצרה, לגמה מהוויסקי. "רוצה לראות אותם מפסידים את הכל מחר?"
בעבר השני היה קול אישה — עורכת הדין רונית אלבז, ששרה הכירה עוד מהימים שבהן עבדה כמנקה בבניין המשרדים שלה בכפר סבא, לפני שעלתה לגן. רונית הייתה הראשונה שהאמינה לה כשסיפרה על הדירה בפתח תקווה. רונית הייתה גם מי שגילתה, בחיטוט של שבועיים, שהכסף שעידו "שאל" לא יצא מחשבון בנק רגיל — הוא יצא מחסכון פנסיוני שהיה רשום על שם שרה בלבד, בהרשאת חתימה שעידו קיבל "למקרה חירום" לפני שנתיים. הרשאה שהוא השתמש בה בלי לשאול.
"הכל מוכן," אמרה רונית. "התלונה במשטרה הוגשה הבוקר — זיוף חתימה סמוך להעברת הכספים, יחד עם ניצול אדם עם מוגבלות בגיל מתקדם, סעיף שמחייבים בו בדיקה פלילית מהירה. בנק הפועלים הקפיא את ההעברה האחרונה כש-ה-מאה ועשרים אלף הנותרים, בגלל החשד. ומבחינת הדירה — שמת לב שהם רשמו אותה על נועה כבר שבועיים אחרי ששלחו לך את הטופס לחתימה, לפני שבכלל אישרת את ה'השקעה'. התאריכים לא מסתדרים, שרה. זה לא דורש פרשן."
שרה חייכה, שתתה את מה שנשאר בכוס. "אז מחר בבוקר."
"מחר בבוקר תשעה האנשים האלה מתעוררים לחיפוש בבית, לעיקול חשבון, ולכתב אישום על שלושה דברים. ועורך הדין שלהם יצטרך להסביר לשופט למה ההורים של נועה חתמו כערבים על הלוואה שהם בטח לא ידעו שקיימת."
יום שישי בבוקר, שעה תשע וחצי, בדיוק כשעידו הגיע לחדר השינה בדירתו החדשה בפתח תקווה כדי להראות לנועה את תוכניות החתונה, שלושה שוטרים ממשטרת פתח תקווה דפקו על הדלת עם צו חיפוש. נועה פתחה בחלוק משי, עדיין לא הבינה מה קורה, עד שהשוטר הראה לה את הצו ואת השם שלה עליו, לצד שם הדירה, לצד תאריך הרישום שסתר כל מה שהיא סיפרה לו.
עידו ישב במשרד עורך הדין שלו עד הערב. הדירה הוקפאה עד להחלטת בית המשפט. חשבון הבנק המשותף שלהם — עוקל. והבנק ביקש ממנו להסביר, בכתב, איך חתימה של אמו הופיעה על מסמך העברה בזמן שהוא טוען שהוא "לא זוכר במדויק" מתי זה קרה.
שרה לא היגיעה לבית המשפט בחיוך של נקמה. היא הגיעה לבושה בחליפה כחולה כהה שקנתה בעצמה, עם תיק מסמכים ישן שאחסן בתוכו כל קבלה, כל אישור בנק, כל מכתב שעידו שלח לה "להסביר למה הכסף דחוף." היא לא רצתה לראות אותם כורעים. היא רצתה את הכסף שלה בחזרה.
כשהדיון הראשון הסתיים, השופטת פסקה החזר מיידי של מאה ועשרים אלף השקלים שנותרו בחשבון המוקפא, ושמה עיקול על הדירה עד לבדיקה המלאה של רישום הבעלות — צעד שעלול לקחת, לפי רונית, בין שישה לשמונה חודשים, אבל שעבד לטובת שרה.
היא לא חיכתה לשמונה חודשים האלה בחיבוק ידיים. בעזרת רונית היא פתחה חשבון חדש בבנק לאומי, בשמה בלבד, בלי הרשאת חתימה לאף אחד. היא העבירה אליו את הכסף שהוחזר. ואז, שבוע לאחר מכן, שלחה לעידו מעטפה רשומה.
בתוך המעטפה היה מכתב קצר, שתי פסקאות, שרונית עזרה לה לנסח אותו בלשון משפטית מדויקת: הודעה רשמית על ביטול מיידי של כל הרשאת חתימה או ייצוג שהוענקה לעידו כהן בכל חשבון, פיקדון, או נכס רשום על שם שרה כהן. מצורף אליו — עותק של צו בית המשפט.
עידו קרא את המכתב בעמידה, במטבח של דירתו הישנה, הדירה היחידה שעוד נשארה לו. נועה ביטלה את האירוסין יומיים אחר כך, אחרי ששמעה מעורך הדין שלה שתהליך הבירור בנוגע לדירה עשוי להימשך עד שנה, ושבינתיים היא גרה בנכס ששמו שלה עליו אבל שהבנק לא מכיר בבעלות שלה.
שרה לא ענתה לטלפונים של עידו. במקום זה, בחמישי בבוקר, היא ישבה במטבח הקטן שלה בנתניה, עם כוס קפה טורקי וחלון פתוח לרחוב בן יהודה, וקראה מההתחלה את המסמך שרונית הכינה לה — העברת הדירה הישנה בכפר סבא, זו שעדיין רשומה על שמה, לנאמנות על שם הנכדה שלה, בת שבע, בתה של בתה.
לא לעידו. לא לנועה.
היא חתמה בעט כחול, בלי שהיד שלה רעדה, ושלחה את הדף לרונית בפקס מבית הדואר.
