המזגן של המסעדה הקטנה בשוק הכרמל בקושי הזיז את האוויר החם של אותו צהריים. ריח של שווארמה, בצל מטוגן והפיתות שבעלת המקום הוציאה בתנופה מהטאבון. בשולחן בפינה ישבו ארבעה פועלי בניין וצחקו בקול רם. כובעי מגן צהובים על הכיסאות, חולצות מגוללות בחוה, מגפיים מכוסים אבק. אבי, הגדול מכולם, עם ידיים כמו בולי עץ וקעקוע של כף יד חמסה על הזרוע, הושיט יד לצלחת החריף. לידו, שמעון ניגב את הזקן במפית. דודו ורפי התווכחו על הבעיטות של משחק הפועל תל אביב מאמש.
ברגע שרפי חיקה את השופט, הצחוק נפסק באמצע.
אישה מבוגרת עמדה לידם, נשענת על מקל הליכה מתכתי, היד השנייה לופתת תיק שחור שממנו בלט סידור תפילה. היא נראתה בת שמונים ומשהו, שיער לבן אסוף בקוקו רפוי ועיניים לחות כאילו רק סיימה להתפלל ועדיין לא הצליחה לשחרר את התחינה.
"צהריים טובים," אמרה בקול שבקושי נשמע מתחת לרחש המזגן.
אבי הניח את הבירה.
"צהריים טובים, גברתי. הכול בסדר?"
היא נשמה עמוק, כאילו נזקקה לאוויר בשביל מה שהייתה עומדת להגיד.
"אני צריכה לבקש מכם טובה. טובה גדולה מאוד."
שמעון הביט בדודו. דודו משך בכתפיים. רפי הניח את הפיתה בחצי נגיסה.
"נו, גברתי, דברי," אמר אבי וניגב ידיים במכנסיים.
"קוראים לי שרה כהן. אני גרה כאן, ארבעה רחובות מכאן, בבית הטורקיז עם השער המברזל. בעלי בנה אותו כשהתחתנו, לפני חמישים ושמונה שנה. הוא נפטר כבר."
היא בלעה רוק. התיק רעד על שורש ידה.
"חברה שקוראת לעצמה 'נדל"ן הצפון' טוענת שמכרתי להם את הבית. שחתמתי על ניירות. זה שקר. לא חתמתי על שום דבר. אבל יש להם מסמכים ועורך דין. אחר הצהריים הם מגיעים עם שוטר כדי לפנות אותי."
אבי הרגיש שהחום כבר לא היה רק של הצהריים. הוא נשען בשתי הזרועות על השולחן.
"מישהו עוד יודע? יש לך משפחה?"
"אין לי אף אחד. בשביל זה…" אצבעותיה נלחצו על המקל, "בשביל זה אני מבקשת מכם, בשם כל מה שיקר לכם, שתתחזו לילדים שלי אחר הצהריים הזה?"
השקט היה כבד עד שאפילו בעלת המקום הפסיקה לגלגל בצק.
דודו היה הראשון שהגיב.
"גברתי, אנחנו בכלל לא מכירים אותך."
"אני יודעת, יקירי. אבל אתם היחידים שהביטו בי בעיניים כל היום הזה. בבנק סגרו לי את הדלת. במשרדי העירייה אפילו לא הקשיבו לי. אתם יכולים פשוט לעמוד לידי, עם פרצוף זועף. רק שעה אחת."
אבי הביט בחבריו. הם היו יחד מהבוקר המוקדם, בונים קיר תומך בכביש. לאף אחד מהם לא היו תוכניות עד למחרת.
"גברת כהן," אמר שמעון, מגרד את עורפו, "אנחנו עמלי כפיים, אבל מחוקים אנחנו לא מבינים כלום."
"אני לא צריכה שתבינו בחוק," היא סוף סוף חייכה חיוך עצוב. "אני צריכה שיראו אותי מלווה. שהגנבים האלה לא יחשבו שאני לבד ויוכלו למחוץ אותי כמו חרק."
רפי קם לאט. הוא שקל יותר ממאה קילו וגובהו היה קרוב למטר תשעים. כשהתרומם, האישה נאלצה להרים את ראשה.
"באיזו שעה הם מגיעים?" שאל.
שרה מצמצה, לא מאמינה.
"ב… בשלוש. בטנדר שחור."
אבי הביט בשעון שעל הקיר. שתיים ועשרים. הוא חיפש את הארנק, השאיר שטר של חמישים שקל על השולחן.
"אז בואו, צריך להגיע לפני. שלא יקדימו אותנו."
ארבעתם לקחו את הכובעים ועקבו אחריה מתחת לשמש הלוהטת. שרה הלכה לאט; אבי הציע את זרועו והיא קיבלה בלי לשחרר את המקל.
הבית הטורקיז היה קטן אך מטופח. דשא שרוף מהקיץ, בוגנוויליה מיובשת לצד המרפסת וכורסא נדנדה ריקה שבה בעלה של שרה היה יושב בכל ערב, כך סיפרה בעת שפתחה את הדלת. בפנים ריח של קפה טורקי ושל חדרים סגורים. בסלון, מדף מלא תצלומים ישנים: חתונות, ברית מילה, גבר בסרבל מכונאי מחייך לצד פורד מ-72.
"הוא היה יוסקה שלי," אמרה שרה, מצביעה על התצלום. "אם הוא היה כאן, היה מספיק שהוא יעמוד בדלת. אבל הגברים הטובים הולכים ראשונים."
שמעון חש גוש בגרון. הוא התיישב לצד החלון, בוחן את הרחוב.
"גברתי, יש לך תעודה כלשהי עם החתימה שלך? רישיון נהיגה, משהו."
"רק תעודת הביטוח הלאומי שלי."
"תביאי אותה."
בשעה שתיים חמישים, שני טנדרים שחורים נעצרו מול הבית. מהראשון יצא גבר רזה, בחליפה אפורה ועניבה צמודה, עם תיק מסמכים מתחת לזרוע. לוואו שוטר מתחנת המשטרה המקומית, בחור צעיר במשקפי שמש שלא נראה משוכנע ביותר להיות שם. מהטנדר השני יצא גבר שמנמן בחליפה בז', עורך דין לפי התג שלו.
אבי יצא למרפסת. מאחוריו, דודו ורפי נשענו על מסגרת הדלת, עם הידיים שלובות. שמעון נשאר בפנים, לצד שרה.
"מה אני יכול לעזור, שוטר?" שאל אבי, בקול שליו אך נחרץ.
האיש בחליפה האפורה דיבר ראשון.
"הגענו לבצע צו פינוי. בעלת הנכס, שרה כהן, מכרה את הדירה ל'נדל"ן הצפון'. הנה המסמכים המאושרים בנוטריון." הוא פתח את התיק והציג חבילת ניירות.
"תראה לי," אבי ירד את המדרגות בלי למהר.
עורך הדין התקדם, מצביע על חתימה בתחתית המסמך. שרה כהן, בכתב רועד כך לפי הניירת, מכרה את הבית בחצי מיליון שקל לפני שלושה שבועות.
"זה מזויף," אמר אבי, אחרי שבחן את הדף.
השוטר הרים גבה.
"ומי אתה?" שאל.
"אני הבן שלה. אבי כהן. אנחנו גרים איתה כאן."
האיש בחליפה האפורה פלט צחקוק קטן.
"לא דיווחו לי על שום בן. הגברת כהן גרה לבד."
"כך אמרו לך. אבל כמו שאתה רואה, זה לא המצב." אבי צעד קדימה. "ותראה, שוטר, החתימה הזאת לא של אמא שלי. אמא שלי בת שמונים ושלוש ולפעמים הידיים שלה רועדות, אבל היא חותמת עם שי"ן מעוגלת, לא עם הקו המשונה הזה."
שמעון יצא אז, מציג את תעודת הביטוח הלאומי של שרה. הפלסטיק, ישן אך בתוקף, נשא את חתימתה בדיו כחולה, בקו בטוח ושי"ן כמעט עגולה.
השוטר בחן את שתי החתימות. השקט נמשך.
"גברתי," השוטר הציץ לתוך הבית, שם שרה המשיכה לשבת, עם דודו לצידה, "חתמת על המסמך הזה?"
"לא, בחורצ'יק." קולה לא רעד הפעם. "לא מכרתי שום דבר. הבית שלי לא למכירה. הניירות האלה הם הונאה."
עורך הדין נסוג צעד אחד, מזיע.
"אדוני השוטר, החתימה יכלה להשתנות בגלל הגיל."
"בשלושה שבועות?" התערב רפי, שלא דיבר הרבה אבל ידע להקשיב. "אמא שלי לא ילדה, אבל היא לא חולת אלצהיימר."
האיש בחליפה האפורה התחיל לארוז את הניירות בחטף.
"זאת אי-הבנה. נגיש תיעוד משלים."
"לא לזוז," השוטר הרים את היד. הוציא את המכשיר הקשר. בקש תגבורת ובדיקה מול לשכת רישום המקרקעין (טאבו).
מה שבא אחר כך היו עשרים דקות של מתח. שרה, יושבת ללא תנועה על הכיסא, הידיים שלובות. שמעון הגיש לה כוס מים. דודו, בלי לומר מילה, הניח יד על כתפה. אבי נשאר במרפסת, עצום, קפוא, מביט ישר באיש בחליפה האפורה עד שהלה אבד את החוצפה.
כשהגיעה ניידת נוספת ומפקחת שבדקה את המסמכים מול מערכת בטאבלט, הכול התפרק. התברר שעורך הדין לא רשום בלשכת עורכי הדין. לחברת "נדל"ן הצפון" היו שלוש תלונות על הונאה במחוז השכן. המסמכים היו זיוף גס. השוטר שהגיע עם התגבורת אזק את האיש בחליפה האפורה ואת עורך הדין המדומה, בעוד המפקחת התנצלה בפני שרה בשם המשטרה.
כשהטנדרים השחורים נעלמו במורד הרחוב, שרה קמה. היא יצאה למרפסת, חשה את חום הצהריים על פניה. היא הביטה בארבעת הזרים שהיו הבנים שלה למשך שעה.
"אני לא יודעת איך לשלם לכם," אמרה בקול נשבר.
אבי גרד את ראשו.
"גברתי, אנחנו לא עשינו שום דבר שלא מגיע לך. יודעת מה? אם את רוצה לשלם לנו, תכיני לנו קובה."
באותו ערב, המטבח של הבית הטורקיז חזר להריח כמו שצריך: חמין עוף, אורז עם פיקוח ופיתות חמות טרי אפויות. שרה זזה בין הכיריים לשולחן, מגישה צלחות וצוחקת כששמעון סיפר אנקדוטות מהעבודה. רפי, שבקושי דיבר, קם לשטוף כלים. דודו יצא לחצר לראות את השקיעה, וחזר אומר שלבוגנוויליה עדיין יש חיים, שעם קצת מים היא תפרח מחדש.
אבי, יושב בכורסת הנדנדה הישנה במרפסת, הביט בתצלומים על המדף מבעד לחלון. כששרה הגישה לו כוס קפה, הוא קיבל אותה בשתי ידיים.
"אמא שלי מתה לפני עשר שנים," אמר בשקט. "חשבתי שכבר לא אשתה קפה שמישהי הכינה לי כזה."
היא נשארה שקטה. אחר כך הניחה יד מקומטת על ידו.
"אז כבר יש לך בית לשתות בו, יקירי. ביום שישי הבא אני מביאה עוד קובה."
כורסת הנדנדה חרקה בעדינות. בפנים, השלושה האחרים צחקו ממשהו שדודו אמר. בחוץ, הלילה נפל על חיפה, והבית הטורקיז, בפעם הראשונה אחרי שנים רבות, האיר בכל החלונות וקולות שלא בקעו מהטלוויזיה.
