בשעה שש בבוקר, כשהעיר עוד ישנה והשמיים מעל הכרמל מקבלים גוון ורוד-כתום, נעמי כהן עומדת במטבח הקטן שלה בחיפה ומכינה קפה בסיר הישן שהיה של אמה. לא סיר חשמלי מודרני – סיר פינג'אן ממתכת, שרוט קצת בתחתית, שאמא הביאה איתה מהמעברה לפני שישים שנה ולא הסכימה להחליף אף פעם.
השבוע הזה היה קשה. נעמי עובדת כעוזרת הוראה בבית ספר יסודי בנווה שאנן, שכר לא גבוה, ולפני חמישה ימים קיבלה מכתב מהבנק: המשכנתא על הדירה בת שני החדרים בכתובת רחוב יפה נוף שבה היא מגדלת לבד את בתה בת התשע, מיכל, מפגרת בשני תשלומים. שבעת אלפים ומאתיים שקל. הגרוש שלה, אבי, לא שילם מזונות כבר ארבעה חודשים – טוען שהעסק שלו, מוסך קטן בקריית אתא, "לא מרוויח כרגע".
היא לא ישנה טוב מאז. בלילה שכבה במיטה ובהתה בתקרה, מחשבת שוב ושוב כמה כסף חסר, איך תשלם את שכר הלימוד של החוג של מיכל, איך תסביר לבת שאין השנה נסיעה לאילת עם כל הכיתה.
אבל הבוקר הזה שונה. יום ראשון. יום המנוחה השבועי שלה, כי בבית הספר היא עובדת שישי-שבת בתורנות. היא שופכת את הקפה לכוס הצבעונית שמיכל ציירה לה במתנה ליום הולדת, ומביטה החוצה מהחלון. שכנה מהקומה השנייה, רבקה, כבר יוצאת עם הכלב שלה, פודל לבן קטן בשם בובי, לטיול הבוקר. הרדיו בבית השכן מנגן שיר של אריק איינשטיין, בקושי נשמע דרך הקיר.
נעמי לוקחת נשימה ומחליטה משהו: היום היא לא תבזבז את שעות הבוקר על דאגה. היא מתיישבת ליד השולחן, פותחת את הסידור הישן שקיבלה מסבתה, ומתפללת. לא בקשה גדולה – רק תודה. תודה על הגג מעל הראש, גם אם יש חוב עליו. תודה על מיכל שישנה עדיין בחדר השני, נושמת שקט. תודה שהיא בכלל התעוררה הבוקר.
בשעה שמונה מיכל מתעוררת, נכנסת למטבח עם שיער פרוע ופיג'מה ורודה, ומבקשת פנקייק. נעמי מסתכלת בארון: קמח יש, ביצים יש, אבל רק כוס חלב אחת נשארה. היא עושה חשבון מהיר – זה יספיק בדיוק לשתי פנקייק, לא ליותר. היא מכינה למיכל, ולעצמה שותה עוד קפה.
בצהריים, כשהן יושבות בגינת רוטשילד הקרובה על ספסל, נעמי רואה משהו שמזכיר לה למה היא ממשיכה. ילדה קטנה, אולי בת שלוש, רצה אחרי יונים ונופלת, בוכה, ואמא שלה רצה אליה, מרימה אותה, מנשקת את הברך הפצועה. מיכל מסתכלת בסצנה הזאת ולוחשת: "היא הייתה פעם קטנה כמוני, אמא?" נעמי מחייכת ומהנהנת. הרגע הפשוט הזה – לא פתרון לבעיה הכספית, לא תשובה מהבנק – אבל הוא נותן לה כוח להמשיך את היום.
בערב, כשמיכל כבר ישנה, נעמי מוציאה מהמגירה מעטפה חומה ישנה שבה היא שומרת קבלות ומסמכים חשובים. בתוכה – חוזה המזונות החתום, שבו אבי מתחייב לשלם שלושת אלפים שקל בחודש. היא קוראת אותו שוב, לא בכעס, אלא בהחלטיות. למחרת בבוקר, יום שני, היא מתקשרת ללשכת ההוצאה לפועל ופותחת תיק רשמי נגד אבי על אי-תשלום מזונות – צעד שדחתה חודשים מתוך רצון "לא להסתבך", אבל שהיא כבר לא יכולה להרשות לעצמה לדחות.
היא גם מתקשרת לבנק ומבקשת פריסה מחדש של התשלום שפיגר, מסבירה את המצב לפקידה בקור רוח, בלי להתחנן. הפקידה, אישה בשם אורלי שקולה ומקצועית, מציעה דחייה של שני תשלומים לסוף התקופה – זה לא פותר הכל, אבל זה נותן לנעמי אוויר לנשום עד סוף החודש.
כעבור שלושה שבועות, אבי מגיע לדירה בפעם הראשונה מזה זמן רב, כי קיבל התראה רשמית מלשכת ההוצאה לפועל שחשבון הבנק שלו עומד לעוקל אם לא ישלם. הוא עומד בפתח הדלת, במעיל העור השחור שלו, כועס, שואל למה היא "עשתה לו את זה". נעמי לא מרימה את הקול. היא פשוט אומרת: "המעטפה עם החוזה עדיין אצלי, אבי. את החתימה שלך אני לא שכחתי." הוא נשאר לרגע בשתיקה, ואז מוציא מהכיס פנקס צ'קים ומשלם על המקום שני חודשים מפיגור.
מיכל, ששומעת קולות מהמסדרון, יוצאת מהחדר ושואלת מה קורה. נעמי סוגרת את הדלת אחרי שאבי הולך, מסתכלת בבת שלה, ואומרת רק: "הכל יהיה בסדר, מתוקה. בואי נכין ארוחת ערב." היא פותחת את הארון, מוציאה את סיר הפינג'אן הישן, ומתחילה להכין תה צמחים לשתיהן, בזמן שהרדיו השכן ממשיך לנגן בשקט מעבר לקיר.
