מתכון הדג הממולא שלא בושל לעולם
– השתגעת, רונית? – שרקה חמי שלי, אסתי, והניחה את כף המרק בכוח כזה שהיא הכתה בצלחת החרסינה. – לפני הילדים? לפני כל המשפחה?
ועמדתי לצד השולחן בדירה שלה בגבעתיים, עם ריח של דג ממולא נודף מהסיר במטבח, וטלפון בכף היד שעל המסך שלו עדיין נדלקה ההודעה: "מתגעגעת. מתי תגיד שוב שאתה נוסע לאימא?"
זאת לא היתה הודעה אליי. זאת היתה הודעה לבעלי, אבל קיבלה עדכון על המסך הנעול שלו בדיוק כשהוא השאיר אותו על השולחן.
יואב הלבין. הביט בי, הביט באחותו, הביט בשולחן, כאילו המפה יכולה להציל אותו.
– תני לי את הטלפון – אמר.
– לא.
אחרי שבע-עשרה שנות נישואים אמרתי את זה בטון שהבהיל אותי בעצמי. כל השנים האלה הייתי האישה השקטה. זאת שלא עושה סצנות. עבדתי כמנהלת חשבונות במפעל טקסטיל בחולון, חזרתי הביתה, אספתי את הבת מחוגי קרמיקה, את הבן מכדורגל, זכרתי את תשלומי הארנונה, את ישיבות ההורים, את התרופות של חמי לסוכרת.
יואב? יואב ידע להיות נחמד. בעיקר לפני אנשים. היה מוציא את העוגה לשולחן, מתבדח, מחבק אותי במותניים, וכולם היו אומרים: "רונית, יש לך בעל טוב". רק שבעל טוב לא חוזר באופן קבוע אחרי חצות ולא מתבונן באשתו כמו ברהיט שעומד במקום שהניחו אותו.
הבנתי שמשהו לא בסדר כשהוא התחיל להסתיר את הטלפון בכיס גם בבית. אחר כך היו נסיעות עבודה, אף שקודם כמעט שלא היו לו. אחר כך תלונות על הכול. שהמרק מלוח מדי. שהילדים רועשים מדי. שאני "כל הזמן עם הפרצוף הזה".
הלכתי על קצות האצבעות בדירה שלי, מתנצלת מראש על זה שאני תופסת מקום בחדר.
הגרוע מכול היה שכשסיפרתי לאימא שלי, שמעתי רק:
– לכל גבר יש משבר. את מגזימה. לא מפרקים בית בגלל מצבי רוח.
בית. האמנתי זמן רב שעדיין אפשר להדביק את זה. שאם אתאמץ יותר, הוא יחזור. ירדתי שבעה קילו מהלחץ. ישנתי שלוש שעות בלילה. בעבודה טעיתי בחיבור חשבונית והמנהלת שאלה אם הכול בסדר איתי. שיקרתי שכן.
את האמת גיליתי במקרה. יואב השאיר את הטלפון באמבטיה. לא תכננתי לבדוק. אבל המסך נדלק. שם: "מאיה – עבודה". רק שאף הודעה מהעבודה לא מתחילה במילים: "מתגעגעת לידיים שלך".
התיישבתי אז על שפת האמבטיה והפסקתי לשמוע את העולם. כאילו מישהו הנמיך את הווליום. אחר כך קראתי הכול. חודשים של שקרים. חדרים ששכר "בדרך", תמונות, תוכניות, הבטחות. ועליי הוא כתב: "רונית בכל מקרה לא תעזוב. היא יותר מדי הגונה בשביל זה".
זה כאב יותר מהבגידה עצמה.
בערב שאלתי אותו ישירות.
– ממתי?
הוא אפילו לא העמיד פנים שהוא מופתע. הוריד את הנעליים, נאנח, ואמר:
– אל תעשי דרמה.
אל תעשי דרמה. כאילו החיים שלי הם היסטריה שמקלקלת לו את ארוחת הערב. אחר כך זה החמיר. הוא לא התנצל. הוא ניהל משא ומתן. אמר שזה "רק שלב", שיש לנו ילדים, משכנתא על הדירה בחולון, שאנשים ידברו, שאימא שלו לא תשרוד את זה. ואני צריכה לשבת בשקט, כדי שלשכנים לא תהיה חגיגה.
בעיר שלנו גירושים הם עדיין לרבים מופע ציבורי. בעיקר כשהאישה היא זאת שעוזבת. כי אם גבר בוגד, "הוא היה טיפש". אם אישה עוזבת, "בטח יש לה מישהו" או "קראה יותר מדי על עצמאות".
הכי אכזבה אותי המשפחה שלי. אחותי אמרה לי בטלפון:
– רונית, תשתקי ותחזיקי מעמד. הילדים צריכים אבא.
– ואימא לא צריכים בחיים? שקטה? – שאלתי.
היא שתקה. כאילו זאת שאלה לא נוחה.
במשך חודשיים חיינו זה לצד זה. הוא בסלון, אני עם הילדים בחדר השינה. האווירה היתה כזאת שאפשר לחתוך אותה בסכין. הבת שלי התחילה לכרסם ציפורניים. הבן שאל אותי פעם:
– אמא, אבא כבר לא אוהב אותנו?
ואז משהו בי נשבר לחלוטין. לא עזבתי בשביל גאווה. עזבתי כי כבר לא הכרתי את הפנים שלי במראה. הייתי עייפה, כבויה, מתוחה כל הזמן. מתביישת להגיד את זה, אבל פחדתי יותר מדעת הקהל מהאומללות שלי עצמה. מזה שלידי הסופר בקניון ילחשו. שבשכונה יגידו: "לא הצליחה להחזיק את הבעל". כאילו בעל הוא דבר שמחזיקים בכוח, כמו שקית בתוך אוטובוס.
ביום ארוחת המשפחה ההיא לא תכננתי פיצוץ. רציתי רק להחזיר לחמי את הסיר. אבל יואב השאיר את הטלפון על השולחן, יצא לעשן למרפסת, וההודעה הזאת קפצה לעיני כולם.
אולי זה היה טוב שקרה. אולי כבר לא היה לי כוח להמשיך להגן על התמונה שלו.
– תגיד להם – אמרתי וטלפתי לו את הטלפון. – תגיד לאימא שלך למה אתה באמת "עובד עד מאוחר".
השקט היה מבעית. רק השעון על הקיר תיקתק. חמי התחרחר. גיסתי הביטה בצלחת. חמי אסתי החזירה את הקול ראשונה.
– דברים כאלה מסדרים בבית, לא בפומבי.
צחקתי. קצר, מריר.
– בבית? באיזה בית? בזה שבו אני מושפלת כבר שנה? בזה שבו הילדים שומעים דלתות נטרקות ושקרים?
יואב שרק:
– תפסיקי.
– לא. אתה תפסיק. איתי, איתה, עם כל התיאטרון הזה.
שבוע לאחר מכן השכרתי דירה קטנה מעל חנות פלאפל ברחוב הרצל בחולון. הריח של השמן העולה מהקומה הראשונה נדף עד החדר שלי, אבל כשסגרתי מאחוריי את הדלת בפעם הראשונה, פרצתי בבכי מהקלה.
היה קשה. ספרתי כל שקל. הילדים שאלו למה אנחנו לא נוסעים יותר לאילת בחנוכה. אימא שלי לא דיברה איתי חודש שלם. בעבודה הביטו בי בדרכים שונות, חלק בחמלה, חלק בסקרנות. יואב סיפר לכולם ש"השתגעתי". קלאסי.
היום אני עדיין לא חיה בשלווה מלאה. דמי המזונות מגיעים באיחור של עשרה ימים, המכונת כביסה מקולקלת, והערבים לבד לפעמים מכבידים.
לפני שלושה שבועות, בדרך לעורך הדין בבת ים, סגרתי בפגישה את חלוקת הרכוש. יואב ביקש לדחות שוב ושוב, טען שהמצב הכלכלי שלו קשה, שאין לו עם מה לשלם. ישבתי ממול, עם התיק הכחול שהכנתי, ובתוכו כל התכתובות עם המאהבת, דפי חשבון הבנק, קבלות על החדרים שהוא שכר "בדרך". לא הוצאתי אותן בזדון. הוצאתי אותן כדי שלא יוכל שוב לשחק נפגע.
– אני לא דורשת יותר ממה שמגיע לי – אמרתי. – מחצית מהדירה בחולון, לפי השומה. התשלומים השוטפים לפי הסכום שקבע בית המשפט. ולא עוד דיחוי.
הוא הסתכל בתיק, הסתכל בי, ולא מצא מה לענות. עורך הדין שלו ביקש הפסקה. אחרי עשרים דקות הם חזרו עם הצעה שתאמה את מה שביקשתי.
באותו שבוע חתמתי גם על חוזה שכירות ארוכת טווח לדירה החדשה, שלושה חדרים ברחוב ויצמן, בלי חנות פלאפל מתחת, עם חדר נפרד לכל ילד. סכום הפיקדון היה 24,000 שקל, כל השקלים ממה שהגיע לי מחלוקת הרכוש. חתמתי בעצמי, בלי לשאול אף אחד.
חמי אסתי התקשרה כשנה אחר כך, בערב שבת, וביקשה "לדבר בשקט, כמשפחה". עניתי לה בטלפון, בלי לפתוח את הדלת לדירה.
– אסתי, אני לא כועסת עלייך. אבל אני לא חוזרת לאותו שולחן כדי לשתוק שוב.
היא לא ענתה. סגרה את השיחה.
היום הדירה שלי מלאה בציורי הילדים על הקירות. הבת חזרה לחוגי הקרמיקה, ואתמול הושיטה לי קערה קטנה שעיצבה, עדיין לחה מהגלגל, עם אצבעות מרוחות בחרסית על כל האמצע. הבן כבר לא שואל אם מישהו אוהב אותו, הוא פשוט עולה לחדר שלו ומסגור את הדלת בלי שאני צריכה לנחש מה מאחוריה. יואב משלם, באיחור קל אבל משלם, ובא לקחת את הילדים בימי שלישי וכל סוף שבוע שני, עומד בפתח, בלי לעבור אותו פנימה.
