ראובן קרמן היה בן שבעים ואחת, ועדיין לא יכול להריח סולר בלי לחשוב על אחיו.
הם גדלו בחולון, שני אחים ומגרש פסולת מתכת שאביהם הוריש להם כשמת צעיר. דני היה זה שידע לשיר. הוא היה מרים גיטרה במסיבת שכונה, ועד לבית השני כל הרחוב היה משתתק — לא השתיקה המנומסת של אנשים שמנסים להיות נחמדים, אלא השתיקה האמיתית, שבה הדודה של מישהו מניחה את הצלחת החד-פעמית כי היא צריכה את שתי הידיים כדי ללחוץ אותן על החזה.
ראובן היה זה שנשאר וניהל את עסק הפסולת. דני הלך ל"שלב פתוח" בתל אביב, אחר כך לאולמות גדולים יותר, ואז חוזה הקלטות שאף אחד במשפחה לא הבין ממש את התנאים שלו. בגיל שלושים הוא היה מפורסם באופן שרק לכמה כותבי שירים הופכים מפורסמים — לא מפורסם בסטיילים של היכל הספורט, אלא כזה שנהגי מוניות בשלוש ערים שונות ידעו כל מילה מ"גשרים על הירקון" ונסתמה להם הגרון כששרו אותו בחזרה אליו.
התברר שתהילה מביאה איתה חברה שראובן לא אהב.
היה איש בשם קוסטה שעבד בחברת התקליטים, אף שאף אחד לא ידע להגיד בדיוק מה היה תפקידו. הוא הגיע לדירה של דני בבת ים עם פרצוף אחר בכל פעם — דוד אוהד בשבוע אחד, אוכף כועס בשבוע שאחריו, זר מחייך שדווקא ידע את לוח ההופעות של דני לפי השעה. הוא היה לוכד את דני בשיחות על "האימאג'", על "המותג", על איך איש במעמדו של דני לא יכול להמשיך לכתוב שירים שמזכירים דברים כמו הודעות פינוי ושעות נוספות לא משולמות.
"אתה רוצה לגמור כמו הטיפוסים ההם מהמחתרות של שנות השבעים?" אמר קוסטה פעם, סביב שולחן המטבח, כשהוא מנקה אפר לתוך כוס קפה שלא נועדה למאפרה. "ברשימה שחורה. סוף הדרך. זה התכנית שלך?"
דני לא ענה. הוא לא ענה לקוסטה ישירות, לעולם. הוא פשוט עלה למעלה וכתב בית נוסף.
השמועות התחילו באותה תקופה בערך — הסוג של דברים שמתפשטים מעל הדוכן בבית קפה, בין מילוי קפה למילוי קפה שאף אחד לא משלם עליו. שדני גורף הון ומעלים מהמוסד לביטוח לאומי. שיש לו בית קיץ בכפר בלבנט שהוא אף פעם לא הזכיר. שראו אותו נוסע במונית לנתב"ג פעמיים בחודש, כמו מישהו שחיי מהגר נדיר, בזמן שאנשים רגילים בבת ים נאלצים לחסוך לנסיעה באוטובוס לראות את הנכדים שלהם.
כלום מזה לא היה נכון. ראובן ידע כי הוא עשה את החשבונות של דני, בלי רשמיות, על שולחן המטבח עם מחשבון ושתי כוסות נס קפה. דני נתן יותר ממה שהחזיק לעצמו. היה ילד בחולון עם בעיית לב מולדת, שאת הניתוח שלו דני שילם ולא סיפר לאף אחד. היה בית קפה בבת ים שלא קיבל את הצ'ק של דני בחודש שבו הוא כמעט נסגר.
אבל כשאתה מהסוג של מפורסמים שאנשים מרגישים שהם בעלים שלהם, האמת לא נוסעת מספיק מהר כמו הסיפור.
אפילו חברים של דני — המצליחים, אלה שהגיעו למקום בדרכם השקטה — התחילו לחלק לו עצות עם טפיחה קטנה על השכם שראובן למד לשנוא. "תרד מהפוליטיקה, דני. אף אחד לא רוצה לשמוע שיר על סגירת מפעלים. כתוב על הירקון שוב. כתוב על בנות."
דני צחק על זה לפני אנשים. בבית, לבד עם ראובן במוסך שבו עמדה פורד קורטינה חצי משוחזרת, הוא היה משתתק בצורה אחרת — לא עצבני, רק עייף, כמו שגבר מתעייף כשהוא נושא דבר כבד יותר זמן ממה שהזרועות שלו נבנו לשאת.
"כל הזמן אומרים לי שזה יעבור," אמר דני באחד הלילות, מניח מברג שלא היה לו באמת שימוש עבורו. "קוסטה אומר רק לחכות. כולם אומרים לחכות."
"אולי אתה צריך," אמר ראובן. הוא לא האמין בזה אפילו בזמן שאמר.
"אני מחכה מגיל עשרים ושש," אמר דני. "אני כבר בן ארבעים ואחת."
הוא לא הגביה את קולו. זה הדבר שאנשים שכחו לגבי דני אחרי — הוא לא היה צעקן. הוא פשוט היה משתתק ומשתתק עד שהשתיקה עצמה הייתה הדבר הרועש ביותר בחדר.
בקיץ 1980 השיעול של דני מצא לו בית קבוע בחזה. רופאים בשלוש עיירות שונות העלו שלוש תיאוריות שונות, ואף אחת מהן לא כללה אותו בפועל להפסיק. הוא הופיע בחיפה עם חמישים ושמונה מעלות חום. הוא הופיע בפתח תקווה יומיים אחר כך, הופעה שעיתון מקומי כינה "איש ששר דרך חוטים חשופים". ראובן נסע לשם ועמד בצד הבמה, צופה בידיו של אחיו רועדות על המיתרים בין שיר לשיר, וחשב: "זה איש ששורף נר משני קצותיו וקורא לזה קריירה."
קוסטה הגיע מאחורי הקלעים אחרי ההופעה בפתח תקווה, כולו חייכני, מספר לדני שבחברה שמחים, המספרים מצוינים, אפשר לדבר על סבב הופעות הסתיו. דני חתם על כל מה שהונח לפניו. הוא תמיד חתם. זה היה קל יותר מלהתווכח, וההתווכחות עלתה אנרגיה שלא היתה לו במלאי.
ראובן תפס אותו בצד בחניה, מתחת לפנס נתרן מרצד שהזמזם כמו מכשיר מת. ריח של בוץ נחל וסיגריה של מישהו שני רכבים משם.
"אתה חייב להגיד לא למשהו, דני. פעם אחת. תגיד לא לדבר אחד."
דני הביט בו — לא במבט הבמה, אלא המבט האמיתי, שראובן לא ראה מאז שהיו ילדים חולקים חדר מעל משרד הפסולת. "אם אני אגיד לא," אמר דני, "הם פשוט ימצאו מישהו אחר שיגיד כן. ומי ישיר את זה נכון אז?"
זו היתה השיחה האמיתית האחרונה שהיתה להם. דני מת שישה שבועות אחר כך, בשנתו, בבית הקטן בבת ים, בבוקר שאחרי מה שהתגלה כהופעתו האחרונה. דו"ח חדר המתים אמר שהלב שלו פשוט נפסק — הדבר שכותבים על הנייר כשאדם חי חמש עשרה שנה כאילו לא יהיה מחר, ובסוף לא היה.
שלושת אלפים איש הופיעו מחוץ לבית הלוויות. התנועה בכביש החוף התעכבה על פני שני קילומטרים. קוסטה שלח פרחים — זר ענק וחסר טעם של שושנים לבנות עם כרטיס שאמר שבחברה "שבורים מהאובדן הטרגי הזה." ראובן הוציא את הכרטיס מהזר, שם אותו בכיס המעיל, ולא אמר כלום לאף אחד.
הוא שמר על הכרטיס הזה ארבעים ושש שנים.
הוא נמצא כעת בקופסת נעליים, בארון בדירת הדיור המוגן בראשון לציון, שבה ראובן חי מאז שאשתו נפטרה. ארבעים ושש שנים זה הרבה זמן לשמור פתק קרטון מזר פרחים של זר, אבל ראובן לא רגשני בקשר לזה — הוא פשוט לא התפנה לזרוק אותו, כמו שאף פעם לא מתפנים לדברים רבים כשעסוקים בלהיות האח שנשאר ועשה את החשבונות.
כל אוגוסט, ביום השנה, אנשים עדיין מתאספים על שפת הירקון בבת ים, בגינה הקטנה שבה דני היה נוהג לשבת עם הגיטרה בין סטים בבית הקפה. מישהו תמיד מביא מערכת רמקולים, או בימינו טלפון עם רמקול, ומנגן "גשרים על הירקון". ראובן הולך כל שנה. הוא האחרון כעת שזוכר את דני לפני כל זה — לפני קוסטה, לפני השמועות, לפני חברת התקליטים — רק ילד עם גיטרה גדולה עליו מדי, לומד שלושה אקורדים במשרד מגרש הפסולת כשהרדיאטור נוקש מאחור.
השנה, ביום השנה הארבעים ושישה, ראובן עשה לבסוף את הדבר האחד שדחה. הוא נסע למשרד רישום המקרקעין בבת ים, התיישב עם פקידה בשם גלית שהכינה את התיק מראש כי הוא התקשר מראש, וחתם על הניירת להעברת הזכויות על הדמואים הלא-מוצאים לאור של דני — אחד עשר שירים, שהוקלטו על קלטת באותו מוסך, שראובן שמר נעולים בקופסה חסינת אש ארבעה עשורים כי לא בטח בחברת התקליטים שלא תטמון אותם כמו שניסו לטמון כל דבר אחר על מי שאחיו באמת היה.
הוא העביר אותם לעיריית בת ים, חינם וללא תמלוגים, בלי תנאים — בתנאי שהקלטות יודיגיטלו ויועמדו לרשות הציבור, ושהערות העטיפה יגידו את האמת על השנים שאף אחד לא רצה לשמוע עליהן.
גלית החליקה את התיקייה למעטפה חומה והחתימה. "זה ממש נדיב, מר קרמן."
"זה לא נדיב," אמר ראובן. "זה רק מחזיר דבר שלא היה צריך להיות נעול בכלל."
הוא יצא לחניה. כלב של מישהו היה קשור למעמד אופניים ליד הכניסה, מחכה בסבלנות, הזנב דופק על המדרכה בכל פעם שהדלת נפתחה. ראובן עמד שם לרגע, מקשיב לצרצרים בעצים לאורך הנחל, ואז נכנס לרכב ונסע לגינה, שם הרמקול הקטן כבר ניגן, מצווצץ וקצת חזק מדי, את הטקטים הראשונים של שיר על גשר שעדיין עמד על תלו.
