—את לא תרמת פעם אחת למשפחה הזאת! זה מה שתמר צעקה, והחנוכייה על האדן רעדה כל כך שאחד הכוסיות נפל ונשבר על רצפת הפרקט, בדיוק לרגליי.
ריח העוף בתנור עדיין מילא את המטבח. שתי קערות סלט תפוחים עמדו על השולחן, מוכנות. בעוד שעה וחצי היו צריכים להגיע שנים עשר אנשים לחגוג איתי את ליל שישי הראשון של חנוכה. ידיי היו רטובות, המטלית עדיין בידי, כשעמדתי וספגתי את זה.
הסתכלתי על תמר. בת שלושים ושתיים. הבת שגידלתי לבדי מגיל תשע, מאז שרפי, בעלי, נפטר בתאונת עבודה באתר בנייה ברמת גן. לקח לי כמה שניות להבין שהיא לא התכוונה סתם לכעוס — היא התכוונה לזרוק אותי מהבית.
היא לא נרתעה.
—את חייה כאן בחינם. אני ונדב משלמים חשמל, ארנונה, סופר. ואת כל הזמן מתערבת בכל דבר.
מאחוריה עמד נדב, בעלה, נשען על מזנון המטבח, ידיים בכיסים.
—תמי, בוא נגיד את זה ברוגע —אמר, אבל הטון שלו היה כמו של מי שרק רוצה שהעניין ייגמר מהר.
—אולי הגיע הזמן שתמצאי לך מקום משלך, —הוסיפה תמר. —אנחנו צריכים מרחב. רוצים לבנות חיים משלנו.
הבית הזה בפתח תקוה, ברחוב הגפן, היה הבית שאני ורפי קנינו אחרי עשרים ושלוש שנות עבודה שלי בקופת חולים כאחות. המשכנתא נסגרה בכספי מכירת מגרש קטן שקיבלתי בירושה מאבא שלי, מנחם, זיכרונו לברכה. את השיפוץ של המטבח עשיתי מהחיסכון הפנסיוני שלי, כשתמר ונדב הגיעו לפני שש שנים ואמרו שזה רק לשלושה חודשים, עד שידפוק להם את הדירה השכורה בגבעתיים.
שש שנים. שש שנים שבהן אני בישלתי, כיבסתי, שילמתי את הארנונה, שמרתי על אוריה, הנכדה שלי, ובשקט כיסיתי הוצאות שהם לא עמדו בהן.
—אתם רוצים שאני אעזוב? —שאלתי.
תמר צחקה, צחוק קר.
—אל תעשי מזה דרמה, אמא. פשוט אנחנו ריאליסטים.
התכפפתי ואספתי את שברי הכוסית. —בסדר, —אמרתי. —נהיה ריאליסטים.
הם חיכו שאבכה, שאתחנן, שאזכיר להם כל מה שעשיתי. לא אמרתי כלום. השלכתי את השברים לפח, בדקתי את התנור, ועליתי במדרגות. אף אחד לא שאל לאן אני הולכת.
בעלייה שמעתי את תמר אומרת לנדב: —זה יעבור לה. היא תמיד עושה את זה כדי שנרגיש אשמים.
נכנסתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת. על המיטה הייתה שמיכת הפאצ'ורק שאימא שלי תפרה כשתמר נולדה. על השידה עמד השעון של רפי, שנעצר לנצח על שבע וחמישים ושתיים, השעה המדויקת שבה הודיעו לי בבית החולים בלינסון שהוא לא שרד.
התיישבתי. תמר הייתה בת תשע כשאבא שלה נפטר. שבוע שלם לא דיברה. ישבה על הספה, חבוקה בשמיכה הכחולה שלה, מביטה בקיר. הכנתי לה דייסה כל בוקר, גם כשלא נגעה בה.
שנים אחר כך, כשנדב רצה לפתוח עסק להשכרת ציוד בנייה, משכתי חצי מקרן הפנסיה שלי. הפקידה בבנק שאלה אותי שלוש פעמים אם אני בטוחה. —לחתן שלי יש חלום, —עניתי לה. —הוא רק צריך שמישהו יאמין בו.
העסק קרס אחרי שנה. לא ביקשתי בחזרה אפילו שקל.
כשתמר הייתה בהיריון עם אוריה והיו סיבוכים שהביטוח המשלים לא כיסה, מכרתי את טבעת הנישואין שלי. לא סיפרתי להם. פשוט שילמתי את החוב לבית החולים ואמרתי שמצאתי "עזרה ממקום אחר".
כשאוריה נולדה, הפכתי את חדר העבודה שלי לחדר תינוקת. חמש שנים שמרתי עליה משבע בבוקר עד שש בערב. לא קיבלתי שקל. לא ביקשתי יום חופש אחד.
פתחתי את המגירה התחתונה בשידה והוצאתי קופסת עץ. בפנים היו: קבלה מבית העבוטות ברחוב רוטשילד שם מכרתי את הטבעת, הסכם המקור של רכישת הדירה, אישורי ההעברות הבנקאיות, ופנקס קטן שבו רשמתי כל תשלום ששילמתי בשבילם, מתחילת ההיריון ועד היום.
מלמטה עלו קולות צחוק מהסלון. טיימר התנור צפצף. אף אחד לא עלה לקרוא לי.
הנחתי את הקופסה בתוך מזוודה קטנה ונשמתי עמוק. תמר בדיוק הכריזה שאני לא תרמתי פעם אחת למשפחה הזאת. החלטתי שמהלילה הזה, היא תגלה בדיוק איך נראים חיים בלי התרומה שלי.
למחרת בבוקר, בעוד שהבית עדיין היה שקט מליל אמש, התקשרתי לעורך הדין שליווה אותי ואת רפי כשקנינו את הבית — גיורא פלדמן, ברחוב פתח תקוה הישן, שעדיין עבד מהמשרד הקטן שלו. סיפרתי לו הכול: ההסכם, התשלומים, מי חתום בטאבו. הוא שמע בשקט ואז אמר משפט אחד שהרגיע אותי יותר מכל מה שאמרתי לעצמי בלילה: "הבית רשום רק על שמך, גברת אבוחצירא. את לא צריכה את הרשות של אף אחד."
לקח לי שבועיים לסדר הכול בלי שהם ידעו. פתחתי תיק נפרד בבנק הפועלים, העברתי לשם את החיסכון שעוד נשאר, ובדקתי עם שמאי מקרקעין כמה שווה הבית היום. שווה מאוד. הרחוב התפתח, יש בית ספר חדש בקרנות ובית מרקחת מתחת. השמאי אמר מספר שגרם לי לשבת רגע על הכיסא: מיליון ומאתיים אלף שקל.
לא רציתי כסף בגלל הכסף. רציתי שתמר תראה, בעיניים, מה זה לעמוד בלי מישהי שמכסה עליה.
ביום חמישי הודעתי להם שאני עוזבת לבקר את אחותי בחיפה "לכמה ימים". תמר בכלל לא שאלה שאלה. "סוף סוף קצת שקט," שמעתי אותה אומרת לנדב מהמטבח, בלי לדעת שאני עדיין על המדרגות.
לא נסעתי לחיפה. שכרתי דירת סטודיו קטנה ברמת גן, קרוב לבית החולים שבו רפי נפטר, מסיבה שאני עדיין לא יודעת להסביר. חתמתי על חוזה שכירות לשנה. ואז חזרתי לבית ברחוב הגפן, לא בשביל לדבר — בשביל לקחת את המזוודה ואת הקופסה, ולהשאיר מעטפה על שולחן המטבח.
חלפו ארבעים ושמונה שעות. תמר התקשרה שלוש עשרה פעם. לא עניתי. בהודעה האחרונה היה הקול שלה שבור: "אמא, איפה את? דיברתי עם נדב, דיברנו סתם, לא התכוונו…"
חיכיתי ליום שישי. התקשרתי אליה וביקשתי שתבוא, עם נדב, לבד, בלי אוריה, למשרד של גיורא.
הם הגיעו ישובים על הכיסאות הקשים במשרד הקטן, בלי לדבר אחד עם השנייה. שמתי על השולחן את המעטפה שהם מצאו, ולידה עותק של מכתב שגיורא כבר שלח אליהם יומיים קודם בדואר רשום, רק שהם כנראה לא פתחו אותו עד הבוקר הזה.
—את עוזבת את הבית. —תמר קראה את המכתב בקול, לא מאמינה. —"הגברת מבקשת שהנכס יפונה בתוך שישים יום."
—אני לא עוזבת אתכם, —אמרתי, בשקט. —אני לוקחת בחזרה את מה שהוא תמיד היה שלי. הבית רשום על שמי. תמיד היה. פתחתי את הקופסה שם על השולחן, ושמתי לפניהם, אחד אחד: קבלת בית העבוטות עם הטבעת שלי, דף ההעברות לעסק הציוד הכושל, החיתום על ההלוואה שהצילה את ההיריון של תמר, חמש שנים של שעות שמרתי על אוריה בלי תלוש משכורת.
נדב הסתכל בקבצים ולא אמר כלום. תמר הרימה את הראש, עיניה אדומות. —למה לא אמרת לנו כלום על כל זה? למה שמרת את הכול בשקט?
—כי חשבתי שאהבה לא צריכה קבלה, —עניתי. —עד שהבנתי שאהבה בלי שקיפות הופכת לקרבן שאף אחד לא מכיר בו.
גיורא הסביר להם שהבית יועמד למכירה, ושאני מתכוונת להעביר חלק מהכסף — לא הכול, חלק מדויק, שלוש מאות אלף שקל — לקרן לאוריה, שתהיה נגישה לה כשתהיה בגירה, לא לפניי. השאר יישמר לי, לדירה שלי ברמת גן, ולפנסיה שהחסרתי כשנתתי להם חצי ממנה בלי לחשוב פעמיים.
תמר ניסתה לתפוס את ידי מעבר לשולחן. לא משכתי אותה אליי ולא הרחקתי אותה. רק שאלתי אם היא מתכוונת לשלם שכר דירה במקום חדש בעוד שישים יום, או אם היא צריכה שגיורא יעזור לה למצוא דירה בשכר הגיוני.
הם לא ענו באותו הרגע. גיורא אסף את הניירות, סידר אותם בתיקייה אחת, וסגר אותה.
כשירדתי במדרגות המשרד לרחוב, השמש של אמצע דצמבר הייתה חיוורת אבל נעימה. הוצאתי את הטלפון ובדקתי את חשבון הבנק החדש שלי. יתרה אחת, מספר אחד, שם אחד עליו: רונית אבוחצירא. בפעם הראשונה מזה שש שנים, הוא לא היה משותף עם אף אחד.
