– גברת, בבקשה תאספי את המגבת מהמזרן אם את עוזבת, אסור לתפוס מקומות מהבוקר – אישה שמנמנה בפראו פרחוני חסמה לרחל את הדרך לצאת מהחוף. – אנשים מגיעים, אין איפה לשכב, ואצלך שלוש שעות רק כפכפים מונחים.
רחל שלפה בשתיקה את המגבת הדהויה מתחת למזרן וגלגלה אותה לגליל צפוף. חול דק נשפך מבין האצבעות, משאיר על העור כתמים אפרפרים. הטיילת של נתניה המתה בהמון של שעת צהריים. רמקול על מגדל המציל נחרק, קורא לשייט ערב, ותור של ילדים צורחים ואימהות עייפות עמד ליד הברזייה. רחל פסעה לכיוון הדירה המוחכרת, בין דוכני מצופים וצדפים. בכיס המכנסונים צלצל הטלפון – בעלת הבית, שולה, הזכירה שצריך לקחת מהמכבסה את הסדינים. החופשה הזאת, שנחסכה עליה כסף במשך שנה וחצי, היתה אמורה להיות זמן של שקט, אבל עד כה רק הביאה עייפות מאנשים זרים.
ליד הכניסה לצימר, מתחת לעץ שקמה ישן, עמד גבר במכנסי פשתן בהירים וחולצה רפויה. הוא עישן, ניער אפר לתוך שיח ההיביסקוס, והתבונן בעוברים ושבים. השיבה כיסתה את הרקות, קמטים עמוקים חרשו את המצח, אבל את התווים האלה, את האופן שבו הוא מחזיק את הסנטר, ואת ההרגל לסובב טבעת כסף על האצבע – רחל זיהתה מיידית. תשע עשרה שנה לפני כן הוא השאיר על שולחן המטבח פתק מגובו של חשבון חשמל ופשוט נעלם מתל אביב, יומיים לפני החתונה שלהם.
בחדר הקטן בקומה השנייה שהשכירה לשבועיים ריח של צמחי תיבול יבשים ורהיטי פלסטיק זולים. מאוורר ישן על השידה הנמוכה נהם, מזרים אוויר חם בחלל. החפצים היו במקומם: שמלת קיץ מקופלת על משענת הכיסא, שורת קרמים על הראי, ספר מתח פתוח על המיטה. הסדר הזה בחיי היום-יום תמיד נתן תחושה של שליטה בחיים שהיה צריך להרכיב מחדש בעבר, כמו קערת מרק שנשברה.
בערב, כשהחום נסוג מפני בריזה קרירה מהים, מישהו דפק בעדינות על דלת העץ של המרפסת המשותפת. רחל, שמזגה מים לכוס, קפאה במקום. הניחה את היד על השולחן.
– נטע, זאת אני, פתחי – נשמע מאחורי הדלת קול בריטון מוכר, שנעשה מעט יותר צרוד ועמוק. – בירי אצל בעלת הבית איזה חדר את. מתנה קטנה נתתי לה, היא גילתה.
היא ניגשה, הזיזה את הבריח הרעוע. אבישי עמד על הסף, אוחז בסל קלוע עם תותים בשלים ובקבוק יין. השכנה מהחדר הסמוך, בלונדינית צבועה צעירה, שיצאה לעשן במרפסת המשותפת, האטה את הצעד והביטה באורח.
– נו, שלום – אבישי חצה את הסף, הניח את הסל על קצה השולחן והתיישב על כיסא פלסטיק. – כמה שנים עברו. ואת בכלל לא השתנית, רק המבט שלך קשוח יותר, לא נגישה.
– למה באת? – היא נסוגה לכיוון החלון, נשענת על אדן החלון. המבט שלה סקר את הפנים שלו, רושם סימני גיל קלים: שמנמנות קלה שהתפתחה בכתפיים, קרחת בקודקוד, שקיות תחת העיניים.
– צריך לדבר, נטע. כל כך הרבה זמן עבר, היינו טיפשים, גאים – הוא התכפף קדימה, הניח את הכפות על הברכיים. – כל השנים האלה זכרתי אותך. חיפשתי אותך, באמת. אבל מכרים משותפים אמרו שעברת לצפון, ואת פה, בדרום, בחופשה. אני התארחתי במלון שלוש בתים מכאן, בטעות ראיתי אותך בין האנשים על החוף.
– חיפשת? – היא חייכה בעקימה, הפנים נותרו שקטים. – תשע עשרה שנה חיפשת, אבישי? בעיר הסמוכה? או במרחק שעתיים נסיעה?
– בעיות היו לי אז, את מבינה? – הוא נאנח, פרש ידיים. – העסק רק התחיל, חובות, עניינים עם אנשים לא נעימים. לחצו עליי חזק, נטע. רצו לקחת לי את החברה, איימו עליי. איך הייתי יכול לסחוב אותך איתי? בשבילך עזבתי, כדי לא לחשוף אותך לפגיעה. צעיר הייתי, טיפש, חשבתי שכך יהיה טוב יותר. להציל אותך רציתי מהסיוט הזה.
מהחלון הפתוח נשמע בכי ילד רם – מישהו נפל מקורקינט בחצר. במטבח של הקומה הראשונה נקשו סירים, נשמע חבטת סכין על קרש חיתוך – בעלת הבית הכינה ארוחת ערב. החיים הרגילים והטרדנים של בית ההארחה המשיכו כסדרם, הופכים את מילותיו של הגבר לרעש ריק.
שמש הבוקר חדרה מבעד לווילונות דקים, צרה על הרצפה פסים צהובים ארוכים. רחל ישבה במטבח המשותף, מחכה שהקומקום יתחיל לרתוח. שכנות הקומה, שתי נשים מבוגרות מחדרה, לחששו לצד הכיור, שוטפות קופסת פלסטיק.
– שמעי, נטע, המחזר שלך אתמול התעניין אצל שולה בכמה זמן את נשארת, ואם את לבד – זו שהיתה צעירה יותר, עם פדיקור בוהק, פנתה אליה. – גבר רציני, רואים מיד. אוטו עומד בשער – שחור, יקר. כל כך אדיב, קופסת שוקולד הביא לשולה. תראי, אל תפסידי מזל, בגיל שלנו גברים כאלה לא מתגלגלים ברחוב.
– לא מתגלגלים – חזרה רחל בשקט, מביטה במים הרותחים.
אבישי תפס אותה לקראת הצהריים ליד המזח, כשגשם קל התחיל לרדת והבריח את האנשים לסככות ובתי קפה. הוא התגנב לצידה, פתח מעליה מטרייה שחורה גדולה, ואחז בה בזרוע. ריח טבק ואפטרשייב עלה ממנו.
– בואי נלך הערב למקום רגיל, נטע? יש כאן חמישה קילומטרים מכאן מסעדה מצוינת, ממש על הצוק. נשב, נזכר בילדות. אני עכשיו גבר חופשי, מהאישה שלי נפרדתי לפני שלוש שנים, בלי ילדים. יש לי הכל: חברה בתל אביב, בית בכפר, דירה גדולה. רק נשמה בכל זה אין. אותך חסר לי, האמת ההיא שלנו.
רחל נעצרה, שלפה את הזרוע. הסתובבה אליו. היא הביטה בעיניו בתשומת לב, מנסה למצוא שם איזשהו צל של הבן עשרים שהיתה אוהבת פעם, שבשבילו היתה מוכנה לנשור מהלימודים ולעזוב את העיר. אבל מולה עמד גבר זר, בטוח מדי בעצמו, בן ארבעים שמנסה לקנות את תשומת ליבה בארוחה במסעדה.
– יש לי תוכניות אחרות לערב, אבישי.
– בואי, איזה תוכניות יכולות להיות פה, בפרובינציה הזו? – הוא עיווה את פניו, הצביע לכיוון בלוקי הדירות האפורים של העיר. – כמה שילמת על החופשה הזאת? פרוטות. אני בשבוע אחד אתן לך יותר, רק תעברי אליי למלון, יש שם סוויטה פנויה. לא במעמד שלך להתרוצץ בצימר, לקשקש בסירים במטבח משותף. אצלי כמלכה תחיי. נו, למה שקטה? נשאר בך בכלל משהו מהעבר?
לידם עברה רוכלת דגים מקומית, נושאת תיק צידנית כבד. היא השליכה מבט חטוף ברחל, מבט של סקרנות פשוטה: ראו איזו גבירה, מגבר כזה מסרבת. מהכביש נשמע חריקת בלמים חדה – נהג אוטובוס בקושי לא פגע בכלב. לרגע השתררה שתיקה, שנקטעה רק בטפטוף הגשם הדופק על בד המטרייה המתוחה.
– יודע, אבישי – רחל עשתה צעד לאחור, יוצאת מתחת לטיפות הקלות. – אמא שלי אחרי הבריחה שלך שכבה חודשיים בבית חולים. עם לחץ דם. ולי שמלת כלולות תלתה שלוש שנים בארון, לא יכולתי בכלל לזרוק אותה, מגעיל היה להביט בה. חשבתי שאסון קרה לך, חיפשתי דרך מכרים. ואתה הצלת אותי. מחובות. בבני ברק, שבה כל כלב הכיר אותך.
– נו, למה את מעוררת ישנים? – אבישי הוריד את המבט, מסובב את הטבעת על האצבע. – מי מאיתנו בגיל עשרים לא עשה טעויות? היו עניינים, התאמצתי כמו שיכולתי, לשרוד רציתי. דווקא עכשיו אני יכול לתקן את הכל. כל בקשה שלך אמלא, את מבינה? רוצה – ממש מחר ניסע לעיר, ניכנס לחנות תכשיטים?
הגשם בערב התגבר, הופך לסופה עם רעמים. מים הצליפו על חלונות הצימר, הציפו את החצר הצרה והפכו את השבילים לחול נוזלי. חופשי המקום ישבו בחדרים, מהחלונות עלו קולות טלוויזיה ונקישות דומינו.
רחל ישבה על המיטה, מכפיפה את הרגליים. בפנים הייתה רוגע, כאילו הטראומה הישנה סוף סוף נסגרה. לא היתה שם כעס, לא רצון להביע טענות, לא כאב ישן שהפריע לבנות קשרים חדשים. נותרה רק תמיהה קלה על כמה מאוחר האיש הזה הגיע עם ההבטחות שלו לחיים נוצצים.
לקראת עשר בלילה הטלפון צלצל שוב. על המסך הופיע מספר לא מוכר, אבל רחל ידעה מי זה.
– תחשבי טוב, נטע – אבישי דיבר בקול גבוה, מתגבר על קול הגשם. – אני כאן עד סוף השבוע. חדר שלוש מאות שתיים, הבניין המרכזי. בואי, נשב בלי כל הבוץ הזה של הדרך. די להציג אופי, אנחנו הרי אנשים קרובים. כל כך שנים אבדנו בגלל טיפשויות, למה עכשיו לבזבז זמן על פגיעות?
– לילה טוב, אבישי – היא אמרה בקול שווה ולחצה על כפתור האדום לניתוק השיחה.
היא קמה, ניגשה לחלון וסגרה היטב את הווילונות, מבדילה את החדר מסערת החורף בחוץ. החיים כבר זמן רב הלכו במסילה אחרת, ובמסילה החדשה הזו לא היה מקום פנוי בשביל אבישי.
ביום שישי המזג חזר להשתפר. השמיים התבהרו, הפכו לכחולים, השמש צרבה מהבוקר, גורמת לאספלט לפלוט ריח כבד. הטיילת התמלאה מחדש באנשים בשורטים צבעוניים ובמזרני גומי. אבישי לא הופיע יותר בכניסה לצימר. שולה בבוקר העירה בדרך שראתה אוטו שחור נוסע לכיוון הכביש הראשי – כנראה שהאורח יצא קודם המועד.
– אז נסע הקבלן שלך, נטע'לה – בעלת הבית ניקתה שטיח בחצר, תולה אותו על החבל. – ואת טיפשה, בחורה, סלחי לזקנה. בחור כזה נראה, בעל כסף. היית יכולה עכשיו בתל אביב לגור, ולא לשבת במשרד שלך בשביל פרוטות. ומה בכלל חסר לך? נו, ברח הבחור בצעירות, נבהל מאחריות. עכשיו ראה איך לכפר על האשמה.
רחל לא ענתה, רק חייכה. היא לקחה מגבת, תיק עם ספר, ופנתה לכיוון הים, מנסה להישאר בצד המוצלל של הרחוב.
בערב, כשהשמש התחילה לשקוע מעבר לקו האופק, צובעת את המים בוורוד, היא ישבה בקצה המזח, הרחק מבתי הקפה הרועשים ומגני השעשועים לילדים. ריח של מים מלוחים, יוד ואצות שנשטפו לחוף אחרי הסערה מילא את האוויר. רחל שלפה מהשקית תאנים שקנתה בשוק, בוקעה את הפרי לשני חצאים בעדינות. מתחת, ליד המים עצמם, גבר מבוגר בכפיה מכוסה בכתמי כביסה שם תולעת על החכה שלו בסבלנות, ונכדו, ילד בן שבע, עקב אחר הצוף. חיים פשוטים ורגילים המשיכו כסדרם.
רחל לגמה מהמינרלים הקרים והתבוננת בשקיעה המתפוגגת. לפניה נותר עוד שבוע שלם של חופשה.
היא לא ענתה לאבישי בלילה ההוא, ולא ענתה לו גם ביום ראשון, כשהוא התקשר שוב ממספר שלישי, הפעם של חבר. היא מחקה את ההודעה הקולית בלי להקשיב עד הסוף. בחזרה לדירתה בחיפה, שבוע לאחר שחזרה מהחופשה, היא פתחה את המגירה התחתונה בחדר העבודה, שלפה תיקיה ישנה ובה שמלת הכלולות המקופלת שהחזיקה שמונה עשרה שנה, ושקית עם צילומים ישנים. היא הביאה את השמלה לעמותה שאוספת ביגוד לכלות שאין להן אמצעים, מילאה טופס תרומה, קיבלה קבלה. בדרך חזרה היא עברה בבנק, ביטלה את תוכנית החיסכון המשותפת הישנה שעדיין נשאה את שני השמות שלהם מההתארסות – שמה ושם משפחתו, שמעולם לא עדכנה כל השנים הללו מרוב עצלות או כאב. פקידת הבנק הדפיסה טופס, הצביעה היכן לחתום. שלוש מאות ושמונים שקל שהיו צבורים שם, סכום פעוט שנשמר בחשבון מאז, הועברו לחשבונה הפרטי. היא קיפלה את הקבלה, הכניסה לתיק, ויצאה אל האור של אחר הצהריים. בטלפון שלה, באותו ערב, הגיעה הודעת SMS בלתי מצוינת ממספר שהכירה — "קיבלתי אישור שהחשבון נסגר, למה לא דיברת איתי קודם" — היא קראה אותה פעם אחת, ולא פתחה שוב את השיחה.
