השעון הצלצל חצות היום ברחבה המרכזית של פתח תקווה, כשראש העיר אבי זמיר יצא למרפסת הבניין העירוני להכריז הכרזה שעתידה להרעיד את העיר לשבועות הקרובים. לא היה מדובר בתקציב, במיסים או בחנוכת גנים. היה מדובר בכלב.
כלב קווקזי במשקל שבעים קילו, שהובא ממושב מבודד ברמת הגולן, הוחזק כלוא בכלוב בחצר האחורית של השירות הווטרינרי העירוני. החיה נתפסה אחרי שהטילה אימה על שני עדרי כבשים ונשכה תפסן שלא נזהר מספיק. אף אחד לא הצליח לשלוט בה. לא השיטור העירוני, לא השומרים, ולא המדריכה האחרונה שהוזמנה בעלות של אלפיים שקל ליום.
מאיפה אני יודעת את כל זה? כי אני, רונית דביר, הייתי שם. מתמחה באגף התכנון העירוני, תשעה חודשים מאז שסיימתי את התואר, עם תיקיית סקיצות לחממה בוטנית שאף אחד לא קרא. ראיתי את זמיר מתאים את המיקרופון, הסנטר מורם קלות, שרוולי החולצה הלבנה מסודרים למשעי.
"יש לי הצעה לכל מי שחושב את עצמו למבין גדול," אמר, והחיוך שלו הסגיר את הביטחון של מי שיודע שהוא לעולם לא יפסיד. "מי שיצליח לאלף את הכלב הזה, לגרום לו לציית לפקודה פשוטה אחת, יקבל ממני כל מה שהוא רוצה. כל דבר. מגרש, תפקיד, סכום כסף. אני מדבר בכל הרצינות."
הרחבה געשה בלחישות. חלק צחקקו בציניות, אחרים החליפו מבטים ממושכים. פקיד שעמד לידי לחש שראש העיר בעצם מחכה לאישור להמתת חסד ועושה מזה הצגה כדי להיראות הוגן. חיבקתי את התיקייה לחזה ונשמתי עמוק. באותו לילה לא עצמתי עין.
בארבע לפנות בוקר קמתי מהמיטה בדירת הסטודיו שלי ברחוב ז'בוטינסקי, הכנתי לי קפה מריר ושלפתי מהמזווה קופסת קרטון ישנה. בפנים היו תמונות של סבי, שהיה תפסן ראשי במכלאת בת ים במשך שלושים ושתיים שנה. ולידן הפתקים המקומטים שלו, כתובים בכתב יד רועד, על איך מדברים עם כלב ששכח מה זה עדינות.
למחרת בבוקר, בחצר השירות הווטרינרי, כבר התאספו בערך שלושים איש. גברים גדולי גוף עם רתמות אילוף, אישה עם מכשיר אולטרסאונד, בחור עם כלוב לכידה שעליו היה כתוב "פתרונות סופיים". כולם התרוצצו, הימרו, צחקו. הכלב שכב בירכתי הכלוב, הלוע בין הרגליים והעיניים הצהובות נייחות. לא נבח. רק נשם בקצב מהיר ושטחי.
ראש העיר הבחין בי כשהתקרבתי לשער. הייתי האישה היחידה בלי ציוד מגן.
"הגברת מהתכנון, נכון?" הרים גבה. "חשבתי שתבואי עם סקיצות לחממה ההיא."
"אני מגיעה בגלל ההצעה שלך," אמרתי, והקול שלי נשמע דק יותר משהייתי רוצה.
גל של צחקוקים עבר בקהל. מאבטח השתעל בציניות. מדריך כלבים בעל שפם הרים את הידיים לשמיים.
"ומה בעצם את רוצה?" שאל זמיר, משועשע. "אם תצליחי?"
"אני רוצה את תפקיד סמנכ"לית התכנון. ואני רוצה שתבטל את היתר הבנייה ברחוב הברקת."
הצחוק נפסק בבת אחת. רחוב הברקת היה הנושא הלוהט של העיר – מגדל של שמונה קומות על שלד של גן היסטורי לשעבר. פרויקט של אחיו החורג.
"את יותר שאפתנית ממה שאת נראית," אמר, הפעם בלי חיוך. "מגבלת זמן: שלוש שעות."
שני האנשים הראשונים שנכנסו לכלוב יצאו באלונקה. אחד עם נשיכה בזרוע, השני עם נקע בכתף אחרי שניסה לדלג מעל הגדר בחזרה. הכלב עמד ללא תזוזה, רק השרירים רעדו מתחת לפרווה האפורה. המתנתי שכולם יעזבו. המתנתי שעשן הסיגריות והצעקות המרוסנות יתפוגגו. אז התיישבתי על האספלט הקר, שלושה מטרים מהסוללה, ושלפתי מהתיק פיסת גבינה מיושנת שקניתי מרפתן בעמק הירדן. לא זרקתי אותה. החזקתי אותה בכף היד ונשארתי ללא תזוזה.
שעתיים. כך ארך הזמן עד שהכלב מצמץ אחרת. מצמוץ איטי יותר, פחות קפוא. הריח בקצרה, הרים את הראש, ואז התקרב לסוריג. לא זעתי. לא קראתי לו. חשבתי על הפתקים של סבי: "אל תבהה בעיניים שלהם. נשמי בשלווה ותני לחיה לבחור. כלב פגוע לא נמכר על אוכל. הוא נמכר על סבלנות."
כשליקק את הפירורים מכף ידי, ידעתי שחצי הדרך מאחוריי. החצי השני היה להבין למה הוא היה כזה בלתי נשלט.
בשעה אחת בדיוק, כשראש העיר חזר עם שיירת היועצים, אני עמדתי בירכתי הכלוב, והכלב שרוע לרגליי. השקט בחצר היה כבד עד כדי כך שנשמעו הציפורים מעצי האקליפטוס שממול. זמיר נשאר עם היד על ידית הרכב השטח.
"איך בשם אלוהים…" התחיל.
לא עניתי מיידית. אחזתי בעדינות בלוע הכלב ומשכתי את הפרווה בצד מתחת לסנטר. שם, מתחת לפקעת הפרווה העבה, נראתה צלקת ישנה, מודלקת לסירוגין, שאף אחד לא שם לב אליה. מתחתיה, פיסת תיל דוקרני זעירה, שנעצה בבשר מי יודע כמה זמן. בכל פעם שמישהו הניח קולר או רצועה עם לחץ, התיל חתך עמוק יותר. החיה לא הייתה תוקפנית. היא עברה ייסורים שקטים במשך חודשים.
הווטרינר שהוזמן בחירום אישר את הכול. הכלב הורדם, התיל הוצא, הפצע חוטא. הוא התאושש בתוך שבוע. הכלב הקווקזי שכולם האמינו שהוא אבוד הפך לכלב שמירה מאוזן, ואני חזרתי איתו הביתה, כי בינתיים הגשתי בקשה לאימוץ זמני.
אשר לראש העיר, הוא לא מיהר לקיים את ההבטחה שלו. יום למחרת האירוע, הוא זימן אותי למשרדו. הריח היה פרקט מצוחצח וקפה ממכונה. על השולחן הייתה תיקיית הסקיצות שלי לחממה הבוטנית. לידה עט יוקרתי בעלות של כמה מאות שקלים.
"יודעת מה הבעיה איתך?" אמר, בלי הקדמות. "את לא מושחתת מספיק כדי שאשאיר אותך בתפקיד. אבל גם לא כל כך נאיבית כדי שאוכל להתעלם ממך."
הגיש לי את מכתב המינוי. סמנכ"לית תכנון בפועל. ועמוד שני, שעליו היה כתוב "ביטול היתר בנייה רחוב הברקת".
"התעניינתי מי כתב לך את הפתקים האלה על הכלב," הוסיף בעת שקמתי. "סבא שלך הציל אישה לפני עשרים שנה מעדר כלבים משתולל, בבת ים. אשתי הייתה האישה ההיא."
בלעתי רוק.
"בגלל זה קיבלת את ההתערבות?" שאלתי.
"לא. קיבלתי אותה כי את היית היחידה שלא רצתה כסף. רצית גן במקום מגדל. וזה מסוכן יותר מכל כלב."
בדלת, נעצרתי.
"שתדע שהחממה תיקרא 'גן הברקת'."
הוא צחק בקצרה, מזווית הפה.
"ציפיתי לזה."
יצאתי במדרגות העירייה עם מכתב המינוי בתיק ובמחשבה על ריח העגבניות השדה שסבי נהג לגדל מאחורי הבית. בכיס המעיל הייתה לי רצועה חדשה, אדומה וגמישה. בעוד שלוש שעות היה עליי להגיע למכלאה לאסוף את מרטין – כך קראתי לכלב הקווקזי – וללכת יחד לתחום את שטח החממה העתידית.
הדבר הראשון שהכלב עשה כשראה אותי היה להצמיד את האף הרטוב שלו לגב כף ידי. הוא נשם בקלילות. שום סימן לתיל, שום סימן לפחד. רק חיה שסוף סוף לא היה לה יותר על מה להתגונן.
