אני אחות בכירה במחלקה הגריאטרית של בית חולים בבאר שבע, ושנים ראיתי המון סיפורים. חלק נמחקים מהזיכרון כבר למחרת. אבל סיפור אחד נשאר אצלי, ולא נותן מנוח.
מר אברהם רוזנפלד הגיע למחלקה שלנו באמצע חודש אלול. בן שמונים וארבע, גבר נמוך עם משקפיים עגולים וכובע טמבל שלא הסכים להיפרד ממנו אפילו בבית חולים. שכב לבד בחדר עם עוד שלושה מיטות, מעולם לא התלונן, תמיד אמר "תודה רבה, מותק" לכל אחות שנכנסה אליו.
ואף אחד לא בא לבקר אותו.
לא הבת שלו, לא הנכד. שלושה שבועות שלמים, אפס. רק אנחנו, הצוות, היינו איתו.
לילה אחד, כשהבאתי לו תה, הוא סיפר לי שיש לו בת אחת, רחלי, וילד אחד שלה, איתמר. "הבת שלי," הוא אמר, והקול שלו נשבר באמצע המילה, "לא מתקשרת הרבה. וכשהיא מתקשרת, היא שואלת רק דבר אחד."
"מה היא שואלת?"
"אבא, הלכת כבר לטאבו? סידרת את הניירת על הדירה ברמת אביב?"
לא "אבא, מה הרופאים אומרים". לא "אבא, אתה אוכל". רק הדירה. דירת שלושה חדרים ברמת אביב שאברהם קנה בשנת שבעים ותשע, ושאחרי שהוא ילך — תעבור אליה.
הוא סיפר לי שאיתמר, הנכד, התקשר פעם אחת. שאל אם סבא "מרגיש בסדר", ואז מהר עבר לנושא: "סבא, אתה יודע שאפשר לעשות ייפוי כוח מהבית חולים? אני יכול להביא עורך דין."
אברהם סירב. אמר שהוא עדיין בהחלטותו, ושיחליט בעצמו מה יעשה עם הדירה שלו. מאז איתמר לא התקשר יותר.
בכל ערב אברהם היה מביט בחלון, לכיוון הכניסה לחניון. מחפש איזו מכונית מוכרת. פעם אחת, בשתיים בלילה, נכנסתי לבדוק אותו ומצאתי אותו מעיר, מסתיר דמעות באצבעות הרועדות. לא אמרתי כלום. פשוט ישבתי לידו עד שהוא נרדם.
המצב שלו החמיר בשבוע השלישי. הרופא, ד"ר שחר אלבז, התקשר לרחלי בעצמו, הסביר שהמצב קריטי, שכדאי שתבוא. היא ענתה שהיא "בפקק נוראי בכביש ארבע" ושתבוא "כשיתפנה לה זמן". לא באה אף יום אחרי זה.
בליל שבת, בשעה ארבע לפנות בוקר, נשארתי איתו ועם ד"ר אלבז. אברהם נשם בכבדות, הביט לכיוון הדלת, ולחש:
"רחלי… היא עדיין לא הגיעה?"
אלה היו המילים האחרונות שלו. כמה דקות אחר כך, הלב שלו פסק.
בבוקר התקשרתי לרחלי להודיע. ציפיתי לבכי, לשוק, למשהו. הדבר הראשון שהיא אמרה היה:
"טוב. אני מגיעה מחר לקחת את הניירת על הדירה."
היא לא שאלה איך הוא הלך. לא שאלה אם סבל. רק הניירת.
כשהגיעה למחרת, לקחה אותי לפתע לעגום. נכדה שלו, איתמר, בא איתה, עם תיק מסמכים ועורך דין צעיר שהציג את עצמו כ"יועץ בענייני עיזבון". ציפו ששלושתנו, אני והאחות הראשית ומזכירת המחלקה, נחתום על משהו — אישור פטירה מהיר, כדי שיוכלו "לסדר את העניינים בטאבו עוד השבוע".
אבל לפני שהגיעו, התקשר עורך הדין של אברהם עצמו, מישהו שהוא פגש שלושה שבועות קודם, כשעדיין היה מספיק בכוחותיו לנסוע עם מונית למשרד עורכי דין ברחוב אבן גבירול. מר עמית לוין, עורך דין מבוגר עם תיק ישן מעור חום, הגיע למחלקה בדיוק כשרחלי ואיתמר חיכו במשרד המנהלת.
"יש לי צוואה חדשה שהמנוח חתם עליה," אמר עמית, והוציא מעטפה חתומה. "וגם מכתב שהוא בקש שיימסר לבת שלו ולנכד, במקרה שיגיעו."
רחלי הלבינה. איתמר קם מהכיסא.
הצוואה, חתומה בנוכחות שני עדים ונוטריון ברחוב קינג ג'ורג', קבעה שהדירה ברמת אביב, שווי משוער שמונה מאות אלף שקל, תימכר, והכסף יועבר לעמותת "יד לחולה" התומכת בקשישים מאושפזים בלי משפחה, ולאחות שישבה לידו בלילות האחרונים שלו — סכום של שישים אלף שקל, "כתודה על זה שהיה לו עם מי לדבר, כשלבת שלי לא היה זמן."
במכתב שעמית הקריא בקול, אברהם כתב: "רחלי, אני לא כועס עליך. אני רק עצוב שלא הצלחת למצוא זמן לבוא ולשאול איך אני מרגיש, גם פעם אחת. הדירה הזו לא הייתה אף פעם רק רכוש. היא הייתה המקום שבו אימא שלך ואני גידלנו אותך. ציפיתי שתבואי כדי לראות אותי, לא כדי לראות מה נשאר לך ממני. אני מצרף גם מכתב לאיתמר: אהבתי אותך, ילד. אבל אהבה לא נמדדת במסמכים שמביאים לחתימה."
רחלי ניסתה לערער על הצוואה. שכרה עורך דין, הגישה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, טענה ל"השפעה בלתי הוגנת". הדיון התקיים בחודש כסלו, ושם, לפני השופטת, עמית הציג את תיעוד השיחה שבה אברהם, בקול רועד אבל ברור, הסביר בפני הנוטריון מדוע הוא עושה את זה: "כי האיש הזה היה כל מה שהיה לי בחודש האחרון." השופטת דחתה את הערעור.
שבועיים אחר כך, קיבלתי מעטפה בדואר. שישים אלף שקל, מועברים לפי צו בית המשפט, ועם פתק קצר מעמית לוין: "מר רוזנפלד ביקש שתדעי שהכסף הזה הוא לא תשלום. הוא תודה."
לא לקחתי את הכסף לעצמי. חצי העברתי לעמותה שאברהם בחר, והחצי השני פתחתי קרן קטנה במחלקה שלנו — "קרן אברהם" — לקשישים מאושפזים בלי מבקרים, כדי שיהיה להם מישהו לשלם לו על ליווי, גם כשהמשפחה לא מגיעה.
דירת שלושה החדרים ברמת אביב נמכרה בחודש שבט. רחלי ואיתמר עדיין, מדי פעם, שולחים מכתבים לעמותה, מבקשים "לבדוק אפשרות של פשרה". המכתבים נשארים ללא מענה.
