קוראים לי אבי כהן, אני בן חמישים ושתיים, ואני הבן שאבא שלי בטח מתלונן עליו הכי הרבה. שנתיים אני לא מתקשר. שנתיים שלמות. ואני יודע איך זה נשמע מבחוץ — כאילו אני מפלצת, כאילו שכחתי מי גידל אותי בדירה הקטנה ההיא בקריית שמונה, שלוש חדרים לשבע נפשות, אבא נהג מונית עד עשר בלילה כדי שיהיה לנו מה לאכול.
אני לא באתי לספר לכם שאני צודק. באתי לספר מה קרה מהצד שלי, כי מהצד שלו כבר סיפרו את זה מספיק פעמים.
לפני שנתיים וחצי אבא היה בבית עם אמא, בדירה בגבעתיים שהם קנו אחרי שהוא מכר את המוניות ופתח מוסך קטן ברמת גן. אמא נפטרה בחורף — לב. ואני, שהייתי הכי קרוב אליה, הכי הרבה שנים דיברתי איתה כל יום, פשוט קרסתי. לא הלכתי להלוויה בסוף, כי הייתי בבית חולים אני עצמו — התמוטטות עצבים, ככה קראו לזה הרופאים. אבא לא סלח לי על זה. הוא חשב שברחתי. הוא לא ידע שבאותו לילה חיברתי אותי מכשיר חמצן ואשתי בכתה ליד המיטה.
אחרי זה נהיה שקט ביני לבינו. לא ריב, לא צעקות — שקט. הוא ציפה שאני אתקשר ראשון, כי אני "הבן שמתחמק". אני חיכיתי שהוא יבין למה לא באתי. אף אחד לא זז. שנתיים עברו ככה, בין שני אנשים עקשנים מדי בשביל להרים טלפון.
מה שאבא לא יודע — כי אף פעם לא שאל — זה שהמוסך שלו, זה שהוא בנה במו ידיו, עבר אליי כשהוא עשה ייפוי כוח לפני שהוא עבר לבית האבות ברעננה. לא ביקשתי את זה. אחי הגדול, יאיר, ידע שאני היחיד שמבין במספרות ובניהול עסק, אז הוא דחף את זה עליי. ומאז אני מנהל את זה — משלם לעובדים, סוגר חוזים עם ספקי חלפים, דואג שהמקום לא ייסגר. שמונה עובדים. משכורות בסוף כל חודש. זה לא עומס קטן, ואני עושה את זה בלי שהוא יודע, כי בכל פעם שניסיתי לספר לו דרך יאיר, הוא אמר "שיעשה מה שהוא רוצה, ממילא לא בא לבקר".
בשבוע שעבר יאיר התקשר אליי בבוקר, קולו רועד. "אבא נפל בחדר שלו. שברו בירך. הוא בבית חולים בלינסון".
נסעתי ישר משם, בלי לחשוב פעמיים, עם התיק שהכנתי כבר לפני חודשיים בלי לספר לאף אחד — התיק עם המסמכים של המוסך, דוח רווח והפסד, אישור מרואה החשבון. תכננתי לבוא. פשוט לא ידעתי איך פותחים דלת שהייתה סגורה שנתיים.
בבית החולים ראיתי אותו קודם דרך חלון קטן בדלת — ישן, רזה בטירוף, היד מחוברת לעירוי. לא הכרתי אותו לרגע. האיש שזכרתי היה גדול, קולני, ידיים שחורות משמן מוטורים. זה שראיתי היה שביר כמו נייר.
נכנסתי. הוא פקח עיניים ולא אמר כלום. רק הסתכל.
"אבא," אמרתי, "זה אבי."
הוא הפנה את הראש לצד השני, לחלון. "באת בשביל המוסך?" הוא שאל, קולו יבש כמו נייר שופשף. "כי אם זה העניין, תגיד ליאיר לשלוח את העורך דין."
זה כאב לי יותר מכל מה שדמיינתי. עמדתי שם עם התיק ביד ולא ידעתי אם להוציא אותו או לזרוק אותו לפח.
הוצאתי אותו.
"תראה," אמרתי, ופתחתי את התיק על השולחן ליד המיטה. "שנתיים ניהלתי את המוסך שלך. בלי לקחת שקל לעצמי מעבר למשכורת רגילה. שמונה עובדים עובדים בזכות זה. הנה הדוחות. הנה מה שנשאר בחשבון — מאה שמונים ואלף שקל, נטו, שהצטברו כרווח. הם שלך. תמיד היו שלך."
הוא לא הסתכל בדפים. הוא הסתכל בי.
"למה לא סיפרת?"
"כי חשבתי שאתה יודע. כי חשבתי שיאיר מספר לך. וכי — " נעצרתי. "כי חשבתי שאם אני מתקשר רק בשביל המוסך, זה יישמע כאילו זה כל מה שיש בינינו. ורציתי שתדע שאני פה גם בלי שום דוח."
הוא היה שקט הרבה זמן. אז אמרתי לו את מה שלא הצלחתי להגיד שנתיים.
"לא ברחתי מההלוויה של אמא כי לא אכפת לי. ברחתי כי הייתי בבית חולים, מחובר לחמצן, כי הלב שלי פשוט הפסיק להתמודד. פחדתי לספר לך כי חשבתי שתגיד שאני מגזים. אז שתקתי. ואתה חשבת שברחתי כי לא אכפת לי. וזה הרג אותי יותר מכל דבר אחר בשנתיים האלה."
הוא הרים את היד, זו שלא הייתה מחוברת לעירוי, ונגע באצבעות בזרוע שלי. לא אמר "סליחה". לא אמר "אני מבין". רק נגע, ונשאר ככה, אצבעות רזות על עור שלי, זמן ארוך.
אז דיברנו. לא הכל נפתר בשיחה אחת ליד מיטת בית חולים בבלינסון, עם רעש מכונות ואחות שנכנסת כל עשרים דקות לבדוק לחץ דם. אבל משהו נפתח.
עברו שלושה חודשים. אבא עדיין בבית האבות ברעננה, כי הירך לא מחלימה כמו שצריך בגיל שמונים ואחת, אבל עכשיו יש לו כיסא ליד החלון שאני קניתי לו, כזה שאפשר לצאת איתו לחצר בלי לחכות לעובד. אני בא כל יום שלישי וחמישי, אחרי העבודה במוסך, עם עיתון הצהוב שהוא אוהב ועם תפוזים כי הוא לא סובל את מה שנותנים שם.
הפכתי את הבעלות על המוסך לרשמית על שמו מחדש — הלכתי לעורך דין, ביטלתי את ייפוי הכוח הישן, פתחתי לו חשבון בנק נפרד שהרווחים נכנסים אליו ישירות, לא דרכי. הראיתי לו את זה בטלפון, עם האפליקציה של הבנק פתוחה, המספרים שם שחור על גבי לבן. "זה שלך," אמרתי. "אני רק מנהל בשבילך, כמו עובד. אתה הבעלים."
הוא הסתכל על המסך זמן ארוך ואז אמר, "תשאיר את זה ככה שהיה. שאתה תנהל. אבל שיהיה כתוב שאני יודע, שאני מסכים."
חתמנו על זה יחד, ליד המיטה, עם עט שהבאתי מהבית.
יאיר בא לבקר בשבת שעברה, ואבא סיפר לו על התיק בגאווה, כאילו זה היה הישג שלו. אחותי, שירה, שהתקשרה כל יום ראשון עשר דקות בדיוק, עכשיו נשארת חצי שעה, לפעמים יותר.
אתמול, כשעזבתי, אבא תפס לי את היד ואמר, "תביא לי פעם את הכלב של הבנים שלך. אני רוצה לראות אותו."
אין לי כלב. יש לי חתול. אבל הבנתי מה הוא באמת אומר.
