רבקה עמדה במטבח שלה בחיפה, שתי ידיה שקועות בקערת בצק שלא הפסיקה לגבל כבר עשר דקות, הרבה יותר ממה שהמתכון דרש. מבעד לחלון נראתה חצר הבניין ברחוב הרצל, ובה עומד האוטו של בעלה, דני, מזדה 3 כחולה שחזר איתה מהעבודה מוקדם מהרגיל.
"את יודעת שאמא שלי מתכוונת להעביר את הדירה בגילה על שמי," הוא אמר, נשען על משקוף הדלת, כאילו זו הודעה על קניית חלב.
היא הפסיקה לגבל את הבצק. "מתי זה קרה?"
"היא התקשרה אליי היום בשמונה וחצי בבוקר, לפני שיצאתי לעבודה. עורך הדין כבר מכין את הניירת."
בעלה, דני, היה הבן היחיד, אבל רבקה ידעה שיש עוד אחות, אורית, שגרה בבאר שבע וטיפלה באמן המבוגרת כל השנים האחרונות — נהגה אותה לביקורות במרפאת כללית ברחוב הפלמ"ח, קנתה לה תרופות ללחץ דם ולסוכרת, שילמה מהכיס שלה בערך ארבע מאות שקל בחודש על תרופות שהביטוח לא כיסה במלואן, ישבה איתה בלילות שהיו קשים. רבקה עצמה כמעט לא ראתה את החמות, אולי פעם בשנה, בפסח.
"ומה עם אורית?" שאלה רבקה, מקנחת את הידיים במגבת המטבח בתנועות איטיות, שתי, שלוש פעמים, בלי שהבצק ירד ממש מהעור.
"מה עם אורית? היא הבת. אני הבן. זה ברור מי ממשיך את השם."
רבקה שמה את קערת הבצק בצד, כיסתה אותה במגבת לחה, ופתחה את הארון הקטן שבו שמרה מסמכים ישנים — קבלות, תעודות, ומכתב אחד ישן שהחמות שלחה לה לפני שנתיים, כשעדיין הייתה כותבת מכתבים ולא הודעות. במכתב היה כתוב, בין השאר, ש"הדירה בגילה תהיה מה שיהיה, אבל אני רוצה שכל אחד מהילדים יידע שהוא היה חשוב לי באותה מידה."
"תראה את זה," היא אמרה, ומסרה לו את הדף.
דני קרא, ומצחו התכווץ. "זה לא אומר כלום משפטית."
"זה אומר משהו על מה שהיא רצתה. לפני שעורך דין נכנס לתמונה."
"אמא משנה את דעתה כל הזמן. את יודעת את זה."
"היא לא משנה את דעתה. היא מבוגרת, ולך קל יותר להאמין שמישהו אחר מכוון אותה."
הוא ישב על הכיסא הקרוב לשולחן, ידיו שלובות. "אז מה, לדעתך אני צריך להתקשר אליה ולהגיד שאני לא רוצה את הדירה?"
"אני חושבת שאתה צריך להתקשר אליה ולשאול אותה מה היא רוצה, לא מה עורך הדין הכין. ולפני זה, להתקשר לאורית ולשאול איך היא מרגישה, כי היא זו שהייתה שם כל השנים האלה, בזמן שאתה ואני היינו בחיפה עסוקים בחיים שלנו."
דני שתק זמן ארוך, מסתכל על הדף שהחזיק. "היא לא אמרה לי כלום על זה. אורית. אף פעם."
"כי היא לא רגילה לדבר על מה שהיא נותנת. היא רק נותנת."
בסוף השבוע נסעו שניהם לבאר שבע, בלי שהודיעו מראש. אורית פתחה את הדלת בחלוק בית, עייפה, עם שקיות קניות משופרסל עדיין בידיים. כשראתה את דני, קפאה לרגע.
"קרה משהו לאמא?"
"לא, היא בסדר. אנחנו רק… צריכים לדבר."
הם ישבו בסלון הקטן, ואורית הניחה את השקיות על הרצפה בלי לפרוק אותן, שקית עגבניות התגלגלה החוצה ונעצרה ליד רגל השולחן. דני סיפר לה על השיחה עם אמא, על עורך הדין, על הדירה בגילה.
אורית הקשיבה בלי להפריע, מגלגלת בין אצבעותיה את קצה חגורת החלוק, ואז אמרה, בקול שקט אבל בלי רעד: "אני לא רוצה את הדירה בשבילי. אני רוצה שאמא תדע שמישהו זוכר מה היא עשתה בשבילנו, ולא רק מי הבן."
"אז מה את מציעה?" שאל דני.
"שנלך שנינו אליה, ביחד, ונשאל אותה מה היא באמת רוצה. לא מה שהיא חושבת שאתה מצפה שהיא תגיד."
בביקור אצל האמא, בגילה, ישבה הזקנה על הכורסה שלה מול החלון, מכתב שכתבה מונח על השידה, ומבטה נדד בין שני ילדיה.
"אני לא רוצה שתריבו על דירה," היא אמרה, ואז השתתקה, מיישרת את שרוול הסוודר שלה שוב ושוב. "אני… תראו, זה לא פשוט לי להגיד את זה." היא השתעלה, לקחה לגימה ממים מהכוס שעל השידה. "הדירה תילך… על שם שניכם. בחצי-חצי. לא, רגע — עורך הדין אמר שצריך קודם לתקן את הניירת הישנה, זה ייקח כמה שבועות." היא עצרה, כאילו איבדה את החוט. "מה שרציתי להגיד זה… אורית, את זו שהייתה כאן. את זו ש…" היא לא סיימה את המשפט, רק הניחה את היד על ברכה של אורית.
דני הביט באחותו, ואצבעותיו נאחזו בקצה המפית שהייתה מונחת על השולחן וקרעו ממנה פס דק בלי שהרגיש. אורית לחצה את ידו, לא כמחילה, אלא כהסכם חדש בין שניהם — הסכם שלא היה כתוב בשום ניירת, אבל היה יציב יותר מכל חוזה שעורך דין יכתוב.
בדרך חזרה לחיפה, רבקה הביטה בדני מהצד. באזור כניסה לקרית גת הוא האט ליד תחנת הדלק, נכנס לחנות הנוחות, וחזר עם שקית ניילון קטנה.
"מה זה?" שאלה רבקה.
"עוגיות שוקולד. אמא אוהבת את אלה. אני אשלח לה אותן עם אורית בפעם הבאה שהיא נוסעת לשם."
הוא הניח את השקית על הלוח, שלף את הטלפון, וחייג. אחרי כמה צלצולים עלתה תא הקולי. "אמא, זה דני. תקשיבי, אני… אני רק רציתי לשמוע את הקול שלך. תתקשרי כשתתפני." הוא ניתק, הניח את הטלפון בכוס הכוסות בין המושבים, וחזר להסתכל בכביש.
