אני זה שנשאר בפנים. תפתחו את הדלת, תבינו את זה קודם.
קוראים לי איתמר, בן שלושים ואחת, ואני עובד בתחזוקה בחניון התת-קרקעי ברחוב אבן גבירול בתל אביב, קומה מינוס שלוש. עבדתי שם כבר ארבע שנים, ואני מכיר כל עמוד בטון במקום הזה, כל נורה שהולכת ולכל אחת יש מספר. אז כשמישהו אומר לי שהכלב חיכה "בחושך", אני צריך לתקן: זה לא חושך גמור. יש שם תאורת חירום ירוקה שדולקת כל הזמן, ליד יציאת החירום מול עמוד 47. זאת התאורה שהוא ראה תשעה ימים.
מצאתי אותו ביום שלישי בבוקר, קצת אחרי שבע, כשעברתי עם עגלת הניקיון בין השורות. חשבתי שזה שקית זבל שמישהו זרק ליד הרכב, מאזדה 3 לבנה שחונה שם כבר יותר משבוע בלי שאף אחד שם לב, כי בקומה הזאת אין הרבה תנועה באמצע השבוע. רק כשהתקרבתי שמעתי נשימה. הוא היה תחוב מתחת לרכב הסמוך, לא בפנים המאזדה, כמו שכתבו אחר כך – בטח נמלט מהרכב ברגע שמישהו פתח את הדלת בפעם האחרונה, ומאז נשאר תחוב שם, קרוב לריח היחיד שהכיר.
לא הרמתי אותו מיד. ישבתי על הרצפה, ליד הצמיג, כי ראיתי שהוא רועד ולא רציתי שיבהל עוד יותר. הוצאתי מהכיס חצי כריכת גבינה צהובה שנשארה לי מהארוחת עשר, פוררתי אותה על היד, וחיכיתי. הוא לא נגע בה במשך שמונה דקות. ספרתי, כי זה מה שעשיתי כדי לא לזוז ממנו. בסוף הוא לחך את זה מהאצבעות שלי, בזהירות, כאילו הוא בודק אם זו מלכודת.
הבעלים של המאזדה מעולם לא חזר. בדקתי את זה בעצמי מול המשרד, כי משהו בי לא נתן לי מנוח. הרכב נרשם לחניון החודשי לפני שנה וחצי על שם בחור בשם רן שגר, לפי הכתובת שנמסרה, ברחוב דיזנגוף. שילם על מנוי חודשי בהוראת קבע, וההוראה עוד רצה – זה מה שהרגיז אותי הכי הרבה. הוא לא היה חייב כסף לחניון. הוא פשוט הפסיק לבוא. תשעה ימים לפני שמצאתי את הכלב, אחד השומרים ראה אותו יוצא ברגל מהכניסה של רחוב ריינס, בלי הכלב, וברכב כבר לא היו לוחיות. זוכר את זה כי כתבנו את זה ביומן המשמרת, "רכב ללא לוחיות, קומה מינוס 3, לבדוק." אף אחד לא בדק.
אני לא יודע למה הוא הוריד את הלוחיות. אולי חשב שאם אף אחד לא יזהה את הרכב, אף אחד לא יקשר אליו את הכלב. זה לא עבד – כי הכלב היה שם, מחכה, בלי קשר ללוחית רישוי.
לקחתי אותו אליי באותו יום, עטוף בסמרטוט הכי נקי שהיה לי בארונית הציוד, ונסעתי איתו על הברכיים של אשתי, נועה, שהגיעה עם הרכב שלנו כי אני בא לעבודה באוטובוס. לקחנו אותו לווטרינר התורן ברחוב יהודה הלוי. שקל שלוש נקודה שתיים קילו, ירד לו כמעט קילו וחצי ממשקל תקין לכלבלב מהסוג שלו – מעורב טרייר, בן בערך שנה וחצי. הווטרינרית, ד"ר שני, אמרה שעוד יומיים-שלושה והכליות שלו היו קורסות מהתייבשות. היא גם אמרה משהו שלא הפסקתי לחשוב עליו: "הוא לא נושך, הוא לא בורח מהיד. אחרי מה שהוא עבר, זה כמעט לא הגיוני." קראנו לו פיקסל, כי כשמצאתי אותו הוא היה כל כך מלוכלך שהפרווה שלו נראתה כמו תמונה מפוקסלת, ריבועים של לבן וחום שלא ברור איפה נגמר צבע אחד ומתחיל השני.
בדקנו במשטרת דיזנגוף אם אפשר להגיש תלונה. השוטר שקיבל אותנו, אמר לנו בבירור: נטישת בעל חיים היא עבירה לפי חוק צער בעלי חיים, אבל בלי לוחית רישוי ובלי מספר שלדה שאפשר להצליב, קשה מאוד לפתוח תיק נגד מישהו ספציפי, גם אם אנחנו יודעים איך קוראים לו. רשמנו את זה בכל זאת. את השם רן, את הכתובת בדיזנגוף, את תאריך היציאה מהחניון. אם יום אחד הוא ינסה לרשום רכב אחר על שמו, או יעבור ליד המצלמות של אותו רחוב, יהיה תיעוד.
בינתיים פיקסל ישן אצלנו על שטיח ליד הספה, לא במיטה שקנינו לו – הוא עוד לא בוטח מספיק כדי לישון במקום סגור מכל צדדיו. כל בוקר אני יורד איתו לחניה של הבניין שלנו ברמת גן לפני שנוסע לעבודה, ובכל פעם שאנחנו עוברים ליד רכב חונה בלי אור, הוא עוצר, מריח את הגלגל הקדמי השמאלי, ואז ממשיך. עושה את זה בכל רכב. נועה אומרת שהוא מחפש. אני לא בטוח שהוא עדיין מחפש את רן. אני חושב שהוא בודק, כל פעם מחדש, אם הדלת הזאת תיפתח ומישהו יעלם.
לפני שבוע החלטנו בבירור: לא נחכה שהתביעה תתקדם, ולא נחכה שרן יופיע ויגיד משהו. פתחתי תיק בעמותת "תנו לחיות לחיות" על שמו של פיקסל, עם כל התיעוד – תמונות מהיום שמצאתי אותו, האבחנה של ד"ר שני, ורישום המשמרת מהחניון. חתמנו על טופס אימוץ רשמי, שילמנו את דמי הטיפול הראשוני, שמונה מאות שקל, וקבענו ניתוח סירוס לעוד שלושה שבועות. השם רן שיכל להירשם כבעלים החוקי בתעודת הבעלות של פיקסל – לא יירשם שם לעולם. יש עכשיו נייר עם השם שלי ושל נועה, ותאריך.
אתמול בערב, בפעם הראשונה מאז שמצאתי אותו, פיקסל טיפס לבד על הספה, הניח את הראש על הברך שלי, ונשאר שם עד שנרדם. לא זזתי במשך שעה וחצי כי לא רציתי שיתעורר ויגלה שהוא לבד. הוא לא לבד. יש לו עכשיו כתובת, יש לו נייר עם שם, ויש מישהו שבודק כל בוקר אם הדלת נעולה כמו שצריך.
