הבס היכה בגב המקרר כמו פטיש. אורי שגיא, בעל שתי חנויות חומרי בניין בפתח תקווה ובראש העין, עמד על מרפסת הבית שלו וניסה להבין מאיפה בוחשת המוזיקה הזאת ברעש כזה. הוא חזר הרגע מפגישה עם בנק הפועלים בעניין המימון לסניף השלישי, העניבה חנקה לו את הצוואר, והראש שלו פשוט פעם מכאב.
בבית שלו, שבו שנתיים האחרונות שמרו על שקט מוחלט כמו במחלקת טיפול נמרץ, מישהו הדליק רדיו על עוצמה מקסימלית. הוא זרק את התיק מהעבודה על השידה בכניסה, לא שמע אפילו איך הוא נחבט ברצפת האריחים — הרעש טרף הכול.
הוא רץ לכיוון החדר של בן, הבן שלו בן השלוש עשרה. הדלת היתה פתוחה לרווחה.
מה שהוא ראה גרם לו לעמוד במקום כאילו מישהו שפך עליו דלי מים קרים.
באמצע החדר, מוקף במכונות שיקום משוכללות ששילם עליהן הון, עמדה המטפלת הסיעודית החדשה — רונית, אישה כבדת גוף בשנות הארבעים המתקדמות, עם קוקו פרוע על העורף. היא אחזה בבן מתחת לבתי השחי, הוציאה אותו מהכיסא הגלגלים, והסתחררה איתו בחדר בקצב השיר שבקע מהרמקול הנייד.
רגליו הדקות של בן, עטופות במכנסי טרנינג אפורים, נגררו חסרות ישע על הפרקט. אבל הפנים שלו — אורי לא האמין למה שהוא רואה. בן זקף את הראש לאחור, עצם את העיניים, וצחק. בקול, בלי שליטה, עד שיעול.
כך הוא לא צחק מאז התאונה הנוראה ההיא על קיר הטיפוס באילת, זו שאחריה החלק התחתון של הגוף שלו הפסיק להקשיב לו.
"עוד סיבוב אחד, תחזיק חזק!" צעקה רונית בנשימה כבדה, מסתובבת בלי חן מיוחד.
פחד קפוא עבר באורי. תזוזה לא נכונה אחת, נפילה אחת — והעמוד השדרה של בן יספוג מכה חדשה. שנתיים של שיקום, מאות אלפי שקלים, טיפולים — הכול היה יכול להתפרק ברגע.
"תעזבי אותו! צאי מהבית שלי!" הוא שאג כך שהקול שלו נסדק.
רונית נרעדה בכל גופה הכבד, מעדה בשטיח ובקושי לא הפילה את הילד. היא הלבינה, נאחזה בו בכוח, והניחה אותו בחזרה לכיסא בזהירות מעושה אבל במהירות של מי שנתפסה בקלקלתה.
הצחוק נפסק באותה שנייה. פניו של בן התקמטו, הכתפיים שלו התכנסו לתוכו.
אורי חצה את החדר בשני צעדים, חטף את הרמקול מהחלון ולחץ על כפתור הכיבוי בכוח. השתררה שתיקה מצלצלת, רק נשימתה הצרודה של רונית המבוהלת נשמעה.
"את מבינה בכלל מה עשית פה?" הוא נעץ בה אצבע, מתקרב. "לילד יש פגיעה חמורה! אסור לו עומס אנכי בלי מחוך! יכלת לפגוע בו עד הסוף!"
"אורי, אני ממש החזקתי אותו חזק…" רונית נסוגה לקיר, מנגבת כפות ידיים לחות על הסינר. "רק רצינו להתפרק קצת. הוא בעצמו בקש שאראה לו ריקוד כמו במסיבה. נמאס לו לשכב כל היום."
"נמאס?!" אורי נחנק מהכעס שלו. הוא תחב יד לכיס המקטורן, שלף קלמר שטרות ומנה כמה שטרות של מאתיים שקל. גלגל אותם בכף היד וזרק לכיוון רונית. השטרות נחתו על הרצפה, לצד הקרוקס השחוקות שלה.
"זה הפיצויים שלך. עוד רבע שעה את לא כאן. תאספי חפצים ותצאי."
רונית לא התווכחה. היא קפצה ברכיים, אספה את הכסף בשתיקה. התרוממה, הביטה באורי במבט כבד ועמוק. אחר כך הפנתה את המבט אל הילד.
"שלום בן'קה," אמרה חרישית. "אל תתעצבן, בסדר?"
בן הביט מהצד השני, לכיוון החלון. הוא משך את הברדס של החולצה על כל הראש ושתק בעקשנות. רונית נאנחה ויצאה מהחדר. אחרי רבע שעה טרקה הדלת הכניסה.
אורי התקרב לבן, התכרבל על ברכיים לפני הכיסא. ריח של זיעה ועוד איזה ריח ילדותי שכוח נדף מהבן.
"בן'ה, תקשיב," אורי ניסה להסתכל מתחת לברדס, אבל הילד הסתובב בעקשנות. "אני מבין שהיה כיף. אבל זה היה חסר אחריות באופן מסכן. המומחים אמרו — מנוחה מלאה. רק טיפולים מקצועיים. האישה הזאת לא מבינה שום דבר על המבנה של הגוף שלך. ואם היא היתה מפילה אותך?"
הילד סובב את הגלגל של הכיסא, מתרחק חצי מטר.
"הביאו לך את הרחפן החדש," ניסה אורי לשנות כיוון, מרגיש איך חוסר התגובה הזה מעצבן אותו מבפנים. "בוא נפתח אותו, נעיף אותו מעל החצר."
"תשמור לעצמך," נשמע קול חנוק מתחת לברדס. "אני רוצה לשכב."
שלושת הימים הבאים הפכו לייסורים מתוחכמים. בן הכריז שבתת שתיקה. הוא דחה אוכל, בולע בכוח כפית-שתיים של הודו מאודה רק כדי שאבא יעזוב. הוא הפסיק לצאת לסלון. שכב כל היום על המיטה המיוחדת שלו ובהה בתקרה.
אורי שכר דרך סוכנות מטפלת חדשה — זהבה, אישה בת חמישים, בבגדי עבודה מגוהצים לבנים, ידיים קרות ולו"ז קפדני. היא הדיפה ריח של חומר חיטוי. היא מדדה לחץ דם, עשתה תרגילי תנועה פסיביים, חילקה ויטמינים בשעות מדויקות. בן סגר עיניים לידה והעמיד פנים שהוא ישן.
ביום הרביעי אורי חזר מוקדם. בכניסה היה שקט, ריח של מבשם אוויר בניחוח ארז. הוא הוריד את המעיל, צעד במסדרון. מהחדר של בן, דרך הדלת הפתוחה למחצה, בקע קולה המונוטוני של זהבה:
"…כופפים ברך. אחת, שתיים. תתאמץ, בן. רגל שנייה. אחת, שתיים. למה אתה לא עוזר עם הידיים? אל תתעצל."
אורי הציץ מבעד לסדק. בן שכב על הגב, מביט בנקודה אחת למעלה. בעיניים שלו לא היה כעס ולא פגיעה. לא היה שם כלום. ריקנות אפורה ומוחלטת. כאילו מישהו שאב מהילד את כל האנרגיה והשאיר רק קליפה שצריך להזין ולתרגל לפי שעון.
אורי נרתע מהדלת, הלך למטבח. מזג לעצמו מים קרים מהמתקן. הידיים רעדו קלות. הוא נזכר בצחוק הזה. לפני שלושה ימים. בן צחק כך שהפנים שלו נצצו. אחרי שנתיים הבית התמלא בקול חיים אמיתי, לא רק זמזום של מכונות.
"הוא בעצמו בקש שאראה לו ריקוד כמו במסיבה," עלו במוחו המילים של המטפלת שפוטרה.
אורי הניח את הכוס על השיש. ניגש לפח, שם זרק אתמול את הטופס מסוכנות הניקיון. חיפש בין הניירות, מצא את העלה המקומט.
"רונית סעדון. מתגוררת: רחוב התעשייה 8, יהוד."
שעה אחר כך הג'יפ השחור שלו דרס שלוליות בכניסה לשכונה ישנה ביהוד. המקום היה עצוב: גדרות עקומות, בניינים מתקלפים, מוסכים מוזנחים. אורי חנה לפני הכניסה המתאימה. מהמרתף נדף ריח לחות.
הוא עלה לקומה השלישית, נמנע מלהישען על הקירות. צלצל בדלת שחוקה. מבעד נשמעו צעדים גוררים. המנעול נקש. רונית עמדה בפתח בחלוק בית דהוי, בידה האחת כף ומרק טפטף ממנה.
כשראתה את המעביד הקודם שלה בפתח, בלבוש יקר, היא רק הרימה גבה בפליאה.
"מה אתה רוצה?" שאלה בלי נימוסים מיותרים.
"שלום רונית. אפשר… אפשר להיכנס?" לאורי היה קשה פיזית לעמוד בחדר המדרגות הצפוף והמריח מאבק וחפצים ישנים.
רונית משכה בכתפיים ונסוגה לתוך המסדרון הצר.
"בוא. רק תחלוץ נעליים, בדיוק שטפתי."
אורי חלץ בציות את הנעליים היקרות שלו, נותר בגרביים על הלינוליאום הקר. נכנס אחרי רונית למטבח קטן. על הכיריים בעבעה סיר, על אדן החלון התגודדו צנצנות של שתילים. מקום לשבת לא היה, חוץ משרפרף יחיד.
"תה לא מציעה, נגמר התה," רונית בחשה במרק והפנתה אליו מבט. "מה קרה? שכחת משהו?"
"באתי להתנצל," אורי השפיל מבט, מתבונן בדוגמה המטושטשת על המפה השעווה. המילים יצאו בקושי. הוא התרגל לפקד, לא לבקש סליחה.
"ואתה חשבת לנעול אותו לנצח בבית המפואר שלך?" קטעה אותו רונית בחדות.
אורי הרים את הראש, רצה להתרעם, אבל נבלם. האישה הביטה בו בלי שום פחד מהמעמד שלו או מהכסף שלו.
"אתה הופך ילד למישהו עם מגבלות," המשיכה רונית, מנגבת ידיים במגבת. "לא הרגליים שלו לא זזות. אתה חונק לו את החיים. דחפת אותו לקופסת פלסטיק, כמו אוכל במקרר שלא יתקלקל. מומחים, כדורים, המטפלות האלה עם הפרצוף החמוץ. אבל הילד בן שלוש עשרה! יש לו הורמונים, הוא רוצה לזוז, להשתולל, לעשות שטויות."
"יש לו פגיעה חמורה…" ניסה אורי להתגונן בחלישות.
"יש לו כבד על הנשמה, לא על הגב!" רונית הטיחה כף על השולחן, הכפות בכיור צלצלו. "הוא אמר לי ביום השני, את יודעת מה? 'דודה רונית, הייתי מעדיף לא לשרוד בכלל, מאשר כזה, כמו עציץ'. זה מה שאתה רוצה? יצרת לו תנאים אידיאליים, רמפות במאות אלפי שקלים. אבל דיברת איתו? לא על בדיקות, על חיים."
אורי שקע על השרפרף החורק. כיסה את הפנים בידיים. ריח הסבון הפשוט, התה החזק והקיטור מהמרק נראה לו פתאום הדבר האמיתי ביותר שהוא חש בשנים האחרונות. האישה הזאת מהבניין הישן ראתה את הבן שלו לעומק. והוא, האבא, היה עיוור.
"תחזרי," ביקש אורי חרישית מבעד לכפות הידיים. "בבקשה. אני אשלם כפול. שלוש פעמים. אני מתחנן. הוא שלושה ימים שותק ומביט בקיר. המטפלת הזאת החדשה… היא תשבור אותו סופית."
רונית הביטה זמן רב בגב הכפוף שלו. אחר כך נאנחה בכובד וכיבתה את הגז מתחת לסיר.
"שמור את הכסף שלך, שלם כמו שהסכמנו. אבל יש לי תנאי."
אורי הרים עיניים אדמדמות.
"אני אתעסק עם בן בעצמי. בלי העצות שלך. ארצה — אוציא אותו לחצר להתלכלך בעפר. ארצה — אדליק מוזיקה. ואתה תשתוק ולא תתערב. מסכים?"
"כן," אמר אורי מהר. "כן, בטח."
רונית חזרה למחרת בבוקר. אורי התעכב בבית בכוונה, יושב במשרד ומקשיב. כשטרקה דלת הכניסה ונשמע קולה החזק: "נו, בעל הבית, בוא תבדוק את העבודה, אפיתי חביתיות!" — משהו בבית השתנה בלי שאפשר להסביר.
אחרי עשר דקות שמע חריקת גלגלי הכיסא. בן יצא מהחדר שלו לכיוון המטבח.
"עם תפוחים?" קולו של בן רעד קלות.
"עם תפוחים, עם גבינה לבנה, קח כל עוד הן חמות," ענתה רונית. "ואחרי זה למרפסת, השמש היום יפה, נמאס לך לישון בארבעה קירות."
אורי נשם החוצה, הצמיד מצח לחלון הקר.
מהיום הזה החיים בבית זרמו בכיוון אחר. אורי קיים את ההבטחה ונמנע מלבדוק כל צעד. הוא ראה איך בן ורונית מקלפים תפוחי אדמה — בן הפיל קליפות על הרצפה, רונית נזפה בו באהבה, ושניהם פרצו בצחוק. הוא ראה איך הם יוצאים לרחוב, ובן, מוכלך באבק, אוסף עם המטפלת אצטרובלים לעבודות יצירה.
אחרי חודשיים, בארוחת ערב, בן פנה לראשונה לאבא שלא בעניין שיעורי בית או מצב רוח.
"אבא, זוכר שהלכנו למועדון הקארטינג ברעננה? היה שם ריח בנזין כזה טוב… וגומי שרוף."
אורי הניח את המזלג. גוש עלה בגרון.
"זוכר, בן'ה."
"חבל שאי אפשר לנסוע לשם היום," הילד השפיל מבט. "יש שם מדרגות בכל מקום. וגם הפדלים בקארט…"
אורי לא אמר כלום. אבל למחרת ביטל פגישה בחנות בראש העין. הוא נסע לעירייה בעניין הקרקע הפנויה בגבול התעשייה, ואז לאדריכל שהוא מכיר.
עברו חצי שנה. הגיע חודש מאי. אורי עזר לבן להיכנס לרכב, רונית התיישבה מאחור.
"לאן נוסעים?" התעקש בן, מביט בחלון.
"תראה," אבא חייך בחידתיות.
הם הגיעו לשטח בפאתי העיר, למגרש של בניין תעשייה ישן שאורי קנה לפני כמה חודשים. אבל חורבות כבר לא היו שם. כל המגרש היה כבוש באספלט חלק לגמרי, בלי אף מדרגה. ניצב אולם גדול עם שלט זוהר.
אורי הוציא את הכיסא, עזר לבן לעבור. הם התגלגלו לעבר הדלתות הפתוחות. משם נדף הריח הזה — גומי שרוף, שמן מכונות, בנזין.
בפנים היתה מסילת קארטינג מקורה, ענקית. אבל הקארטים היו שונים. אורי הזמין סדרה של רכבים עם שליטה כפית — תאוצה ובלם היו על ההגה. מעברים רחבים, שפות נמוכות מיוחדות למעבר קל.
אבל העיקר — הם לא היו לבד שם. מסביב לרכבים התרוצצו נערים ונערות. חלקם עמדו על הרגליים, אחרים ישבו בכיסאות גלגלים.
לבן התקרב בכיסא שלו נער שעיר שיער.
"יש חדש! שלום! אני תום. תיכנס למרוץ? אין לי מי שיתחרה פה, משעמם!" תום קרץ וביצע סיבוב מרשים עם הכיסא שלו.
בן קפא. הביט במסילה, ברכבים המיוחדים, בנערים האחרים. הלחיים שלו הכתימו מהתרגשות. הוא פנה לאבא.
"אבא… כל זה… לנו?"
"כל זה בשבילכם, בן," אורי התכרבל לפניו. "לך. כלומר… תלחץ על הגז. תראה להם איך עושים את זה."
בן קרן, והתגלגל מהר לכיוון תום, עונה בקול רם משהו בדרך.
אורי התרומם, תקע ידיים בכיסי המעיל. ניגשה אליו רונית. היא הביטה איך המתנדבים עוזרים לבן לעבור לקארט, איך הילד אוחז בביטחון בהגה.
"תקשיב איזה רעש הוא עושה," רונית הצמידה אצבעות לאוזניים בצחוק, "לא שמעתי ממנו כזה דבר אף פעם."
"אם לא היית מדליקה אז את המוזיקה המטופשת הזאת, רונית, לא הייתי מגיע לזה אף פעם," אורי חייך, מביט במסילה.
נהם מנוע הקארט הראשון, קול חד וצרוד שנבלע תחת צעקות שמחה מהעמדות השכנות. אורי תקע את ידיו לכיסי המעיל, חש בריח גומי שרוף נודד מהמסילה ועוקף אותו. הקארט הצהוב מספר שבע חתך את הפנייה הראשונה בחריקה, התנדנד קלות, ויישר קו.
ובין רעם המנועים, עלה וצף למעלה צחוק משוחרר ומאושר של בן שלו.
